שעות נוספות ועובדים זרים בענף הסיעוד

מאת: עו"ד צבי קן-תור ועו"ד עמית עכו

בשנים האחרונות מוגשות בבתי הדין לעבודה יותר ויותר תביעות בדרישה לתשלום שכר עבודה בגין שעות נוספות על ידי עובדים זרים המועסקים בסיעוד. בפסיקותיהם, ביקשו בתי דין לאזן בין הצורך שבהגנה על ציבור העובדים הזרים והכנסתם תחת כנפי חוק שעות עבודה ומנוחה, לבין הגנה על המעסיקים אשר נזקקים לשירותי הסיעוד. ניסיונות אלו הובילו לפתרונות פסיקה יצירתיים וחדשניים. במאמר זה נסקור את התפתחות הפסיקה והמצב הנוהג כיום.

מבוא
חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א (1991) (להלן: "חוק עובדים זרים - איסור העסקה") מחיל את חוקי העבודה בישראל על כלל העובדים הזרים המועסקים בישראל. בכלל זאת תנאי עבודה, שכר ויתר תנאי המינימום אשר כלל העובדים זכאים להם. בפועל, על אף הגנה זו מחקרים של בנק ישראל מצביעים על כך שבמרבית המקרים שכרם ויתר תנאי העסקתם של העובדים הזרים הינם מתחת לנדרש על פי חוק, זאת בשל פגיעותם היחסית של העובדים הזרים ובשל חוסר ידיעתם את השפה והחוק בישראל[1].

בשל הגברת האכיפה והענישה כנגד חברות המעסיקות עובדים זרים, פגיעות העובדים הזרים בולטת במיוחד בענף הסיעוד בו נעשית ההעסקה לרוב במסגרת פרטית-אישית. בשנה האחרונה אושרו בענף הסיעוד בלבד למעלה מ- 40,000 היתרי העסקה ולאור חשיבותם הם הוכרו על ידי ממשלת ישראל כחריג לנוהל "שמיים סגורים" (כלומר, ניתן להביאם לישראל לצורך העסקתם אצל חולים סיעודיים ונכים הנזקקים לשירותיהם). בשל אופי העסקתם כמטפלים סיעודיים, מועסקים העובדים במקרים רבים מעל ל- 8 שעות עבודה ביום, בעוד ששכרם מחושב על בסיס משרה מלאה, קרי שמונה שעות עבודה ביום. העסקה "עודפת" זאת מקימה טענה לפיה זכאים העובדים לגמול שכר בגין השעות הנוספות, אשר בפועל אינו משולם להם ברוב המקרים.

כפועל יוצא מכך הוגשו בשנים האחרונות תביעות רבות לגמול שעות נוספות מכוח חוק עובדים זרים - איסור העסקה. לעיתים הוגשו התביעות באופן ישיר כנגד המעסיקים - המטופלים ולעיתים אף כנגד עיזבונם, לאחר פטירת המטופל/ת. סכומי התביעות הינם משמעותיים ביותר והם נעים בדרך כלל בין עשרות למאות אלפי שקלים חדשים. בתביעות השונות תובעים העובדים הסיעודיים תשלום בגין שעות נוספות, תנאים סוציאליים שונים, וכן בגין חופשות שלא נוצלו וכד'.

מרבית תביעות העובדים הסיעודיים מוגשות בבית הדין לעבודה בתל אביב באמצעות ארגונים כגון "קו לעובד" וכן באמצעות עורכי דין פרטיים. קצב הגשת התביעות הינו כ- 100 - 200 תביעות מידי חודש. מדד אמין להערכת מספר התביעות המוגשות ניתן למצוא בנתוני "קו לעובד" לפיהם בשנת 2001 התקבלו 1,225 פניות מעובדים זרים, מהם הוגשו 156 תביעות לבית הדין לעבודה[2] (ממצאים אלו אושרו במחקר שבוצע ע"י דוד רגב, כתב בעיתון "ידיעות-אחרונות", אשר מצא כי ניתן לאמוד את מספר התביעות המוגשות על ידי עובדים זרים סיעודיים בעשרות ואפילו במאות מקרים של תובעים מידי חודש)[3].

בע"ע 1113/02 טודוראנג'אן נ' מעיין (להלן: "הלכת מעיין") קבע נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופט סטיב אדלר את מחויבותו של בית הדין להתייחסות שוויונית ואף מיוחדת לעובדים הזרים:
"חברה נמדדת, על ידי התייחסותה לחלש ולזר. לעובדים דוגמת המערערת אין נציגות ישירה בכנסת או בממסד וזאת בניגוד לבעלי הבית המעסיקים אותם. משכך, על בית הדין להכריע בעניינם של עובדים אלה על פי תכליתו של החוק ולא על-פי כוחן של קבוצות הנהנות מעבודה 'זולה' ".

המצב המשפטי הנוהג לפני הלכת מעיין
פסק דין מעיין הינו פסק דין תקדימי אשר לאורו נבחנות תביעות העובדים הזרים המועסקים בסיעוד לגמול שעות נוספות בגין עבודתם. טרם פסיקת מעיין, התייחסו בתי הדין לעבודה לתביעות לשעות נוספות שהוגשו על ידי עובדים זרים כתביעות ממוניות גרידא.

לפיכך, נטל ההוכחה בגין עבודה בשעות נוספות היה מוטל כולו על התובע - העובד הזר. דרישת בתי הדין הייתה כי לא די בהוכחת מתכונת העסקה בכללותה, אלא על התובע היה להוכיח את שעות עבודתו הנוספת, בפירוט נלווה של המטלות אשר ביצע בשעות אלו באופן פרטני.

דוגמה המביאה לידי ביטוי דרישה כאמור ניתן למצוא בהחלטת בית הדין לעבודה בנצרת ע"ב 2157/02 מאטינאס אנגלה נ' יורשי המנוחה סימקה רשלה ז"ל. התובעות בתיק הינן עובדות זרות מרומניה אשר הועסקו כעובדות סיעודיות לצורך טיפול בנתבעות, קשישות מוגבלות הסובלות מקשיי ניידות. העובדות תבעו תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, עבודה במהלך המנוחה השבועית ועבודה בשעות הלילה. בית הדין לעבודה בנצרת קבע את הדברים הבאים:
"בהתאם להלכה הפסוקה תביעה לשעות נוספות הנה תביעת ממון, והנטל מוטל על התובעות, ונטל זה לא הורם בנסיבות העניין, גם לא מסדר היום שהוצג בפנינו, שהיה בו גם משום הגזמה... לפיכך דין רכיב זה להידחות".

גם בע"ב 002285/01 טרסיטה קאסטור נ' קופרמן תבעה עובדת זרה, אשר הועסקה כמטפלת סעודית על ידי הנתבעת, גמול עבודה עבור שעות נוספות. בית הדין אזכר את ההלכה שנקבעה בדב"ע לב/ 32-3 פרוימוביץ נ' בר אדון, לפיה התביעה לגמול שעות נוספות נמנית על משפחת תביעות הממון, ואין לפסוק בה לפי אומדנא או לפי עקרונות של שכר-ראוי. אליבא דה פסק הדין, התובע גמול שעות נוספות, חייב להוכיח לא רק את העובדה שאכן הועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד בפועל, זאת על מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב. בית הדין בתביעה זו קבע, כי התובעת, לא זו בלבד שלא הוכיחה את מספר השעות בהן הועסקה, אלא אף סתרה בעדותה את טענותיה לגבי מסגרת השעות, ולפיכך נדחתה התביעה ברכיב זה.

פסקי דין דומים נפסקו אף בתביעות לשכר שעות נוספות של עובדים ישראלים. כך למשל ב"ב 1124/01 כץ נ' האגודה הישראלית לכפרי ילדים אס.או.אס. התובעת עבדה כאם בית בכפר ילדים במגדל העמק. היא התגוררה בבית הילדים, וטיפלה בהם במשך כל שעות היום ומכאן התביעה לשעות נוספות.

בית הדין לעבודה קבע כי לא ניתן לפסוק לתובעת גמול שעות נוספות, מאחר ואין הוכחה ממשית של שעות העבודה וההפרדה בינן לבין שעות המנוחה. בית הדין קבע בנוסף כי אין כל אפשרות מעשית סבירה לפקח על שעות העבודה ועל שעות המנוחה של מי שעובדת בתפקיד אם בית. זהו מהותו של התפקיד. קרי, התפקיד דורש מגורים במקום ספציפי, שהות קבועה עם הילדים, זמינות מתמדת בכל שעה ועבודה מגוונת מאד הכוללת את עבודות הבית והטיפול בילדים.

הדיונים הראשונים שנערכו בבית הדין לעבודה בתביעות לגמול בעבור שעות נוספות עוררו דאגה רבה בקרב מעסיקי מטפלים סיעודיים זרים, אשר חששו שהצלחתה של תביעה בודדת תגרור הגשת תביעות רטרואקטיבית בסכומים גבוהים על ידי עובדים זרים המועסקים כמטפלים. חשש זה מהצפת בתי הדין לעבודה בתביעות רטרואקטיביות, לרבות העמדת מטופלים סיעודיים בפני תביעות אליהן לא התכוננו כלכלית, לא נעלם מעיני שופטי בית הדין לעבודה

כך למשל בע"ב 1216/01 סוסאנה אורטיגוסה נ' רוזנהאופט סקי, התובעת, עובדת זרה מהפיליפינים, הועסקה כחוק כמטפלת סיעודית ברישיון ממשרד הפנים. לאחר שפוטרה מעבודתה על ידי המשיבים, הגישה תביעה לתשלום גמול שעות נוספות ורכיבי שכר ולפיצויי פיטורים אשור לטענתה לא שולמו לה. בית הדין קבע, כמו ביתר פסקי הדין, כי חובת ההוכחה באשר למספר השעות הנוספות בהן עבד עובד בכל יום ויום מוטלת על העובד. משנקבע כי לא הוכיחה התובעת את הטעון הוכחה לעניין קביעת הסכומים, קבע בית הדין כי לא יוכל להשלים את המלאכה ולפסוק לפי אומדן או ממוצע ולפיכך כל טענותיה ביחס לשעות נוספות אותם תבעה נדחו.

הלכת מעיין
במרוצת הזמן, עם הגשת תביעות נוספות לבית הדין לעבודה, השתנתה גישת בתי הדין לעבודה לתביעות לאכיפת זכויותיהם של עובדים זרים, תוך הכרה בפגיעותם היחסית לניצול ועושק.

פרשת מעיין הינה הסנונית הראשונה אשר בישרה על השינוי בגישתו של בית הדין. פרשת מעיין עוסקת בתביעתה של עובדת זרה מרומניה, אשר הועסקה על ידי המשיבים במעונם הפרטי כנותנת שירותי סיעוד לביתם החולה וכעובדת משק בביתם. לאחר שסיימה התובעת את עבודתה בבית המשיבים, הגישה תביעה כספית לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בה טענה בין היתר, כי הועסקה על ידי המשיבים במשך 450 שעות חודשיות ולפיכך, הנה זכאית לשכר בעד שעות נוספות והשלמת שכר העבודה בצירוף פיצויי הלנת שכר, פדיון דמי חופשה ופדיון ימי חג אשר לטענתה לא שולמו לה. בית הדין דחה את התביעה וקבע, כי:
"אין להחיל בנסיבות העסקתה של התובעת....את חוק שעות עבודה ומנוחה וזאת בהתאם לאמור בסעיף 30 לאותו חוק...". (ס' 30 קובע את החריגים עליהם לא יחול החוק ביניהם עובדים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי ו/או עובדים שתנאי עבודתם אינם מאפשרים למעביד פיקוח על שעות העובד והמנוחה שלהם. ע.ע.).
בערעור על החלטת בית הדין לעבודה התייחס כבוד נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר למצבם של העובדים הזרים המועסקים בישראל:

"העובדים הזרים הם פרטים חלשים ופגיעים השוהים בקרבנו והזקוקים להגנה על זכויותיהם. העובדים הזרים תלויים במעסיקם לא רק כמקור פרנסתם אלא כמי שמחזיק ברישיונות השהייה שלהם בארץ... הייתכן כי במדינת ישראל - מדינה המכבדת את כבוד האדם ומקיימת את עקרון השוויון - עובד בית זר לא יהא זכאי לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות ואילו עובד בית ישראלי כן יהא זכאי?".

לאור האמור לעיל קבע כבוד הנשיא, בדעת מיעוט, כי:
"אין זה נכון מבחינת המדיניות השיפוטית הראויה להוציא מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה את העובדים הזרים, דוגמת המערערת, ולשלול מהם בכך את הזכות ששעות עבודתם יהיו קבועות, שיוכלו לעשות בזמנם החופשי ככל העולה על רוחם ושיקבלו שכר כחוק" (ההדגשה אינה במקור ע.ע.).
כבוד השופט שמואל צור אשר הצטרף לדעת המיעוט של נשיא בית הדין הוסיף וציין:
"אף אני בדעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, על פי לשונות ותכליתו, נועד לחול גם על עובדי בית המתגוררים בבית מעסיקיהם, דוגמת המערערת. מסכים אני, בכל הכבוד, לדברי חברי כי "ביצוע עבודה בית או עבודה סיעודית בבית, תוך מגורים באותו בית, אינו מצדיק העסקת העובד מעל לשעות המותרות בחוק.".

כלומר, על פי דעת המיעוט בפסק הדין, אין להוציא מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה את העובדים הסיעודיים הזרים, ובכך למעשה לשלול מהם בכך את הזכות הבסיסית לשעות עבודה ומנוחה קבועות, ולתשלום על פי חוק בגין העסקתם בשעות נוספות. באשר לקושי בהוכחת שעות עבודה באופן פרטני הוסיף כבוד השופט שמואל צור כי לדעתו, ניתן להתגבר על הקושי בכך שהערכאה השיפוטית תוותר על הצורך להוכיח באופן פרטני את שעות העבודה בפועל בכל אחד מימי העבודה ותסתפק בקבלת ראיות בדבר מתכונת העבודה בכללותה.

לבסוף, נקבעה ההלכה על ידי סגנית הנשיא, כבוד השופטת אלישבע ברק, אשר להחלטתה הצטרפו נציג העובדים ונציג המעבידים. השופטת ברק התייחסה בדבריה למצב הבלתי אפשרי בבירור תביעות עובדים זרים:

"הדרישה כי עובד מסוג זה יוכיח את שעות העבודה אינה מציאותית. כך לדוגמה אם המטופל זקוק לעזרה בלילה על מנת להגיע לשירותים יהיה על המטפל לקום למשך כעשר דקות לעזור לו. האם על המטפל להוכיח זאת? ומה אם המטופל או קרוביו יכחישו זאת? האם יש להביא עדים ותצהירים על כך שהמטופל קם בלילה? ומה אם המטפל יטען שבמשך מחצית השעה לאחר מכן הוא לא נרדם? האם נכלול מחצית שעה זו בשעות העבודה שלו? האם נכלול חלק ממנה? מטפל מסוג המערערת בפנינו נמצא בבית גם כאשר אינו עושה דבר. כיצד נחשב שעות אלו? האם כאשר היא צופה בטלוויזיה או קוראת ספר אלו שעות עבודה? הוא מחויב להיות נוכח אך אינו מבצע כל עבודה בזמן זה. האם נראה זאת ככוננות דוגמת רופאים בכוננות הצריכים להיות זמינים?...יש אם כן לקבוע שכר כולל למערערת ולא לחשב את השעות הנוספות. נראה לי ששכר סביר יהא שכר בגובה שכר מינימום בתוספת 30% מעל שכר המינימום".

למעשה, הלכת מעיין קבעה את רף מסוים לגובה השכר אשר עובדים זרים סיעודיים יכולים לקבל עבור גמול שעות נוספות. בכך הפחית בית הדין את הרתיעה מפני תביעות ענק תשלום עבור שעות נוספות, תוך הבעת הכרה בחשיבות ובצורך של העסקת עובדים זרים בענף הסיעוד. יודגש כי אין ההלכה קובעת כי רף זה הינו מקסימאלי, אם כי מקובל לראותו ככזה.

המצב המשפטי הנוהג בעקבות הלכת מעיין
הלכת מעיין הביאה, כצפוי, לגל של תביעות עובדים סיעודיים זרים כנגד מעסיקיהם בהווה ובעבר. בע"ב 1942/04 אקוסטה נ' עיזבון המנוח יוליוס האס ז"ל, התובעת עובדת זרה, אזרחית פיליפינית, אשר הועסקה על ידי המנוח, תבעה את עזבונו לאחר פטירתו. בכתב התביעה פירטה התובעת כי הועסקה בעבודות סיעוד, משק בית ועבודות כלליות בבית המנוח, עד ליום פטירתו. התובעת הגישה תביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות אותה ביססה על הלכת מעיין, לפיה היא זכאית לגמול כולל עבור עבודה בשעות נוספות בשיעור של 30% משכר המינימום החודשי לכל חודש. לחלופין, עתרה התובעת וביקשה כי במידה וייקבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקתה, יש לחייב את הנתבע בתשלום שעות נוספות על פי החוק.

בית הדין האזורי לעבודה בחיפה קבע בהתאם להלכת מעיין, כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על סוג העבודה דוגמת זו שבצעה התובעת ולפיכך אין להחילו על התובעת בתביעה האמורה. עוד קבע בית הדין כי בתביעה זו יש להפריד בין שתי תקופות לצורך קביעת השכר הכולל הראוי: עבור התקופה הראשונה, במהלכה שגרת היום של התובעת הייתה קבועה וכללה טיפול סיעודי צמוד, קבע בית הדין ששכר סביר יהא שכר בגובה שכר המינימום בתוספת 15%. ואילו עבור התקופה השנייה במהלכה הדרדר מצבו הבריאותי של המנוח, הוא אושפז בבית החולים והתובעת נאלצה לשהות לצידו מרבית שעות היום - קבע בית הדין ששכר סביר יהא שכר בגובה השכר בהתאם להלכת מעיין. חלוקת התקופות במהלך ההעסקה, הינה שכלול של הלכת מעיין.

גם בע"ב 002290/02 BALOYO TERESITA נ' לוגסי יוסף נפסק בדעת רוב בהתאם להלכת מעיין, כי לאור אופי עבודתה של התובעת בסיעוד, ובהתייחס לתנאי מחייתה, יש לקבוע תוספת כלשהי לשכר העבודה בתנאים מסוימים.

בפסקי דין רבים התייחסו בתי הדין גם לעניין נטל ההוכחה באשר לשעות העבודה ותוכנן המוטל על כתפי התובעים (העובדים). דוגמא לכך הוא ע"ע 001511/02 ארמילנדה לאחאטו נ' עיזבון המנוחה ויקטוריה בן-בנימין ז"ל. בפרשה זו עבדה המערערת כמטפלת סיעודית של המנוחה, קשישה חולת אלצהיימר. במסגרת תפקידה כמטפלת סיעודית הייתה המערערת אחראית על הכנת ארוחותיה של המנוחה דאגה לניקיון הדירה בה התגוררו השתיים. תביעתה של המערערת כנגד עיזבון המנוחה כללה מספר רכיבים ביניהם גמול עבודה בשעות נוספות אותו העמידה על שעתיים לכל יום במהלך תקופת עבודתה.

בתביעה זו טען, בין היתר, ב"כ הנתבעים כי בזמן העבודה היו שעות בהן העובדת לא הועסקה באופן אקטיבי, ולפיכך יש לראות בכך כהפסקת עבודה בפועל, אשר אינה באה במניין שעות העבודה. בית הדין קבע כי יש להחיל את הלכת מעיין, באופן לפיו אין לחייב את המערערת להוכיח את תביעתה בדרך של כִּמוּת השעות הנוספות הנתבעות, אחת לאחת. לפיכך, די בכך שהמערערת הוכיחה את "מתכונת העבודה בכללותה" כשיטתו של השופט צור בפרשת מעיין[4], כדי לקבוע כי הוכחה תביעתה של המערערת לגמול עבודה עבור לפחות שתי שעות עבודה נוספות ביום, אותן תבעה.

אולם, על אף האמור בפס"ד מעיין, ברבים מפסקי הדין המשיכו השופטים לדרוש כי התובעים - העובדים הזרים הסיעודיים יוכיחו באופן פרטני ומקיף את מספר שעות העבודה ואף את מעשיהם בכל אחת משעות אלה.

הדין הזר
העסקת זרים בענף הסיעוד מקובלת במדינות רבות בעולם. התופעה לפיה קיימת עלייה בתוחלת החיים מחד, לצד פיחות בילודה מאידך, הובילה במדינות מערביות רבות למשבר סיעודי, היוצר תלות בעובדים סיעודים זרים. בין המדינות המובילות בקבלת סיוע חיצוני ניתן למנות את בריטניה וארה"ב, ובין המדינות המובילות במתן שירותי הסיעוד נמנות הפיליפינים, הודו ומזרח אירופה. להלן סקירה קצרה ביחס למצב הנוהג במדינות אלו, ואשר אוזכרו בפס"ד מעיין:
א. פינלנד - היחסים בין אדם המועסק בבית (household work) לבין מעסיקיו נחשבים יחסי עובד-מעביד לכל עניין ודבר ומשכך, כל חוקי העבודה חלים על חוזה העבודה בין הצדדים. כמו-כן, נחקק חוק מיוחד שעניינו עבודות הנעשות בבית המעסיק - Act on the Employment Relationship of Houshold Employees - קובע מכסת שעות עבודה מרביות למועסק בבית, לרבות תשלום בעד עבודה בשעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית. בין ההגנות החוקתיות השונות אשר נתנו לאדם המועסק בבית ניתן למנות את החובה לשלם שכר מינימום, ליתן הודעה מוקדמת על פיטורים והוראות בעניין בטיחות בעבודה.

ב. בריטניה - החוק בעניין שעות עבודה ומנוחה The Working Time Regulations, 1998 מוציא אמנם מתחולתו עובדים המבצעים עבודת ניקיון בבית המעסיק אולם מחיל לגביהם זכויות הנוגעות ליום מנוחה שבועית והפסקות למנוחה במהלך העבודה בימי חול.

ג. האיחוד האירופי - הגיע להבנה בעניין עבודת oper, כך שעבודה ממין זה מוגבלת ל- 5 שעות יומיות. במסגרת ההבנה נקבע כי הענקת השירות נתנת תמורת הצטרפות למשפחה, לרבות לינה ומזון, אך אין מדובר ביחסי עובד - מעביד.

ביקורת ומסקנות
במקביל להכרה בתביעות העובדים הסיעודיים, נשמעה ביקורת ציבורית רחבה ביחס להחלטות בתי הדין. כך למשל טענו מתנגדים לגישת בתי הדין כי הדבר יגרום ל"... תופעה המונית של נטישת המעבידים על ידי העובדים הזרים, במטרה להשיג לעצמם חוזי עבודה משופרים", וכי תופעה מוכרת זו "מתקיימת בהיקף רחב בענף העובדים הסיעודיים, ענף שבו במקרים רבים מתהפכות היוצרות והמעביד 'החזק' הופך לצד 'החלש' כיוון שהוא תלוי לחלוטין בעובד הזר, עובדה אשר משפיעה על כל מערך הכוחות המוכר, לכאורה, של יחסי עובד מעביד".[5]

חיזוקים נוספים לעניין ההתנגדות ניתן למצוא אף בפרוטוקול ועדת הכנסת לבחינת הבעיה של העובדים הזרים[6], בדיון שכותרתו "התביעות הציניות של העובדים הזרים נגד חולים סיעודיים ועיזבונותיהם", בהשתתפות נציגי משפחות שנתבעו על ידי העובדים הזרים, נציגי משרדי הממשלה, חברות כ"א, ארגונים וולונטריים וגורמים נוספים. הדיון נועד לעורר מודעות להשלכות בעתיד ביחס לסוגיית זכויות העובדים הזרים. במהלך הדיון הבהיר מר ג'פרי קורתזר משגרירות הפיליפינים כי העובדים הפיליפינים יודעים בבירור שהם באים לישראל על בסיס שכר של ‎500$ לחודש ושעל פי החוק הפיליפיני לא ניתן תשלום עבור שעות נוספות. יש לציין כי בדיון זה לא הושגו החלטות ומסקנות מרחיקות לכת.

אנו צופים כי בתי הדין ימשיכו לפסוק בתביעות עובדים זרים סיעודיים בהתאם להלכת מעיין. עם זאת, צפוי גם כי ההלכה תשתכלל ותקבע מסמרות ביחס לאומדנים השונים לאורם יפעלו בתי הדין בהערכתם את גובה הפיצוי אשר יפסק לתובעים.

כמו כן אנו בדעה כי יש להביא את הנושא לכדי עיגון חקיקתי בדומה למספר מדינות שמעבר לים. חקיקה הולמת תיצור שקיפות, אחידות וודאות ביחס לצורך ולגובה תשלום השכר במגזר הסיעודי. בכך למעשה יבטיח בית המחוקקים את תנאיהם של העובדים הסיעודיים ובמקביל יאפשר למעסיקים להיערך כלכלית למסגרת ההעסקה הצפויה, מבלי לחשוש מפני תביעות שכר בלתי צפויות.

*תודה מיוחדת לגברת סיון סלע, סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה, אשר סייעה במחקר ובכתיבה המשפטית.

[1] http://www.bankisrael.gov.il/press/msgs/977134290/001218a.htm
[2] א' וסרמן, סמינריון בנושא "נגישותם של עובדים בשכר נמוך לבתי הדין לעבודה בישראל".
[3] פרוטוקול מס' 5534 מישיבת הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים יום שלישי, ט"ו בתמוז התשס"ב 25.6.2002)).
[4] ע"ע 1113/02 טודוראנג'אן נ' מעיין
[5] עב 4118/01 ארמילנדה לאחאטו נ' בן בנימין ויקטוריה
[6] מיום ט"ו בתמוז התשס"ב (25.6.02)