אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה למדעי החברה - החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה

גלגולו של אגרול
דיון בקיצוץ מכסות העובדים הזרים בענף המסעדות האתניות בישראל

מנחה: ד"ר אדריאנה קמפ
מגישה: אילנית לוגסי אייל

 
מבוא

בדומה לסטודנטים רבים בישראל המבקשים לפרנס עצמם תוך שהם שוקדים על לימודי התואר הראשון, עבדתי כמלצרית במספר מסעדות, בשנים בהם כל מסעדה אשר כיבדה את עצמה העסיקה עובדים זרים. לשמחתי הרבה, במסעדות השונות בהן עבדתי, זכו העובדים הזרים ליחס חם ולבבי אשר כלל מגורים ראויים ושכר נאות תוך שחייהם החברתיים השתלבו בחיינו המקומיים, כך שלפחות עבורי, דומה כי הם היו שם מאז ומתמיד. כעשור שנים אחרי, במסגרת לימודי הגירה, היה זה טבעי עבורי לגשת למקום בו פגשתי לראשונה עובדים זרים כחלק מהמציאות הישראלית, היומיומית, שלי.

בניסיון להבין את מקומם על העובדים הזרים היום בענף המסעדנות, תוך חיפוש אחר מידע עדכני באינטרנט, בלטו בעיקר כותרות בדבר מאבקם של חברי "ארגון הגג של המסעדות האתניות בישראל" בהחלטת הממשלה, שעיקרה קיצוץ מספר המכסות לעובדים זרים במסעדות האתניות.
חמושה באהדה כלפי הבאר ממנה שתיתי והתפרנסתי מספר שנים ומלאת אמפתיה כלפי עובדים זרים רבים אשר הכרתי ותהיתי מה עלה בגורלם, יצאתי לברר מה פשרה של החלטה זו, מהי מדיניות העל עליה היא מושתתת ומהן ההשלכות הצפויות לענף תעסוקתי זה, למנהליו, לעובדיו ולסועדים בו.

בחרתי לראיין מספר בעלי מסעדות אתניות, כחלק מהציבור עבורו החלטת הממשלה הרת גורל, כדי לאמוד את מידת קבלת החלטת הממשלה ואת אופן ההערכות שלהם ליישומה בפועל. במקביל ראיינתי גורמים בכירים בארגון הגג של המסעדות האתניות כמייצגים הרשמיים של בעלי המסעדות, כדי להתחקות אחר הרקע להקמתו, אופיו של הארגון, השקפותיו בנושא ודרכי פעולתו. באמצעותם נפרשו לפניי שלל הטיעונים נגד ההחלטה כפי שהוצגו במספר עתירות לבג"ץ ואשר היוו את חלקו הארי של המאבק. מלבד העתירות שהוגשו לבג"ץ התלוו למאבק פעולות נוספות שתכליתן העלאת הנושא לתודעה הציבורית תוך שימוש בכלי התקשורת השונים.

עיון בכתבי העתירות שהוגשו לבג"ץ ובכתבי התגובות סייע לי ללמוד את עמדותיה וטיעוניה של הממשלה על גופיה השונים, באשר להחלטותיה השונות במרוצת השנים בהם הדיון ביבוא עובדים זרים לענף זה לקח חלק. כתבי העתירות היוו עבורי חלק מהותי בכתיבת העבודה כמקור מהימן השוטח את טיעוני שני הצדדים; הממשלה מחד וצידוקיה למדיניות בה היא בוחרת לפעול, ובעלי המסעדות האתניות מאידך (העותרים) וטענותיהם השונות נגד החלטות הממשלה. מלבד הבנת הטיעונים בעד ונגד, נפרש בפניי מידע רב אודות הדו שיח המתמיד המתנהל בין שני הצדדים ואשר מבטא דינאמיקה של החלטות, המשתנות חדשות לבקרים בעתיים של לחצים המופעלים על ידי הגורמים השונים; אלה הנסמכים על יבוא עובדים זרים ומנגד גורמים ממשלתיים השואפים לצמצם את התופעה.

הסיקור התקשורתי את השתלשלות המאבק (בעיקר כתבות שפורסמו באינטרנט) שיקף עבורי את ייחסם של גורמים בענף הגסטרונומי המתפתח ביתר שאת בארץ בעשור האחרון, באשר להחלטות הממשלה, כמו גם את דעותיו של קהל הסועדים. נוכחותו של המטבח האסיאתי בישראל, כך מסתבר, אינה מהווה חלק זניח בתרבות הגסטרונומית הכוללת, אלא נתח משמעותי שלה. נתח זה משמש בימים אלה בעיקר את הסועד הישראלי ואת התיירות המערבית אך עתיד לשמש את התיירות הצפויה ממדינות המזרח הרחוק ובעיקר סין.

הדיון ביבוא עובדים זרים לענף המסעדות האתניות אינו אמור לשקף את הצורך בעובדים זרים בענף המסעדנות הכולל מכיוון שטוען לייחודיות תרבותית שאין לה חלופה בדמות עובדים מקומיים. חלופה שכזו עשויה להתאפשר, ואכן מתאפשרת, כשמדובר ב"מטבחים" אחרים כגון הצרפתי ודומיו. טיעון זה כפי שיורחב בהמשך נסמך בין השאר על המקבילות ברחבי העולם - במטבח האסיאתי הטבחים הם אסיאתיים וקהל הסועדים המערבי בבואו לסעוד במטבח שכזה, מצפה שכך יישארו פני הדברים. בהתאם לכך איני מתיימרת להכיל את הדיון בנושא פרטיקולארי זה על מגזרים שונים בתחום ההגירה התעסוקתית, אף לא בהקשר של עובדים זרים בענף המסעדנות הכולל.

מה שהחל עבורי כהתעניינות במצב העובדים הזרים במסעדות הוביל בעיקר לבחינת מצבו של הענף עצמו, עליו נסמכים עובדים אלה ואשר עצם קיומו, כפי שעשוי להתברר, מוטל בספק בלעדיהם. הדיון על המשך זכות הקיום של המסעדות האתניות, על אף שמתנהל במנותק מהעובדים הזרים ועל אף שאינו לוקח אותם כצד במאבק, יהיו השלכותיו קשורות במישרין להשארתם של עובדים אלה בגבולות המדינה או להוצאתה ממנה. נכח העובדה שבעת כתיבת שורות אלה נדחה מועד יישום ההחלטה בעוד שנה, מצטמצמת הצלחת המאבק לכדי דחיית הקץ בלבד ועל כן מותירה אותו רלוונטי כשהיה מלכתחילה.

"ההגירה הגלובאלית" - רקע ומאפיינים

הגירה כפי שהיא מוכרת לנו היום, בהיקפה ובמספר המדינות בה היא לוקחת חלק, הינה תופעה חדשה יחסית, אך תנועתם של אנשים במרחב כתגובה לשינויים דמוגרפיים, אקלימיים וכתגובה להתפתחותם של הייצור והמסחר, היוותה מאז ומתמיד חלק בהיסטוריה האנושית. מלחמות, כיבושים, הופעתן של אומות וצמיחתן של מדינות ואימפריות הובילו כולם להגירה בין אם בכפייה או מרצון.

עם תום מלחמת העולם השנייה החל להתהוות עידן של "הגירה גלובאלית". פניה של ההגירה העולמית לבשו צורה חדשה והיקפה הלך והתעצם. עד לשנות ה-70 התאפיינה ההגירה בתנועתם של מהגרים ממדינות בלתי מפותחות למדינות מתועשות-מפותחות במערב אירופה, ארה"ב ואוסטרליה. בשנות השבעים החלה פאזה חדשה בהגירה העולמית כתוצר של התהוות כלכלה עולמית, מפגש עם טכנולוגיות חדשות, פיתוח דפוסים אלטרנטיביים של מסחר עולמי והשקעה באזורי תיעוש חדשים. עידן זה של הגירה תפס תאוצה בשנות ה-80 ובשנות ה-90 וכלל דפוסים מורכבים של הגירה אשר השפיעו בה בעת על המדינות הקולטות {הגירה} מן הזן הישן ומן הזן החדש (Castles and Miller 1993).

מעבר לגידול הכמותי, כמאפיין של ההגירה הגלובאלית, השתנו גם כיווני ההגירה. עד לראשית המאה ה-20 כיוון ההגירה הכללי היה מצפון לדרום, מן העולם הישן לעולם החדש בו התרחשו תהליכי תיעוש, קולוניזציה וכינונן של מדינות חדשות מחוץ לאירופה, כגון אמריקה ואוסטרליה. במדינות אלה תהליכי ההגירה היוו חלק משמעותי בעיצוב הפוליטיקה והתרבות שלהן כמדינות הגירה.

בעידן "ההגירה הגלובאלית" הואץ תהליך ההגירה בעיקר על ידי גורמי משיכה בדמותן של תוכניות שונות לגיוס מהגרי עבודה אשר סייעו למדינות הקולטות לארגן את כלכלתן מחדש. הגירת עבודה, הגם שנתפסה כפיתרון זמני למחסור בכוח עבודה, הצליחה לשמש כפיתרון כלכלי לבעיות מבניות במדינות היעד. מדינות באירופה אשר במשך עשורים רבים נחשבו כיצואניות בלבד של מהגרים, הופכות לפתע להיות מדינות הקולטות הגירה בעצמן Massey et al. 1993)).

השינוי הגיאוגרפי בכיווני ההגירה מביא איתו מגוון של מהגרים מקבוצות חברתיות שונות: אתניות, דתיות וגזעיות. אחד הסקטורים הבולטים בעידן ההגירה הגלובאלית הינו מגזר הנשים. קבוצה זו מהווה כ-40% מאוכלוסיית המהגרים העולמית בין השאר כתוצאה מפיתוחה של "כלכלת השירותים". אמהות ברחבי העולם המערבי ניהלו קריירה, תוך שהן נעזרות בשירותיהן של נשים מהגרות בארגון משק הבית וטיפול בילדיהן.
על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2007, כ-43% מהעובדים הזרים, כלומר כמעט מחצית מהעובדים הן למעשה עובדות. המדינה המובילה בכוח הייצוג הנשי היא הפיליפינים. כ- 85% מהעובדים המגיעים ממנה הן למעשה עובדות.

מאפיין נוסף בהגירה הגלובאלית הינו תהליך של התלכדות (Convergence ) - ניסיונן של מדינות לקבוע קו משותף של מדיניות ולנסח משטר גלובאלי של ניהול ההגירה. זאת באמצעות חתימה על אמנות שתכליתן אימוץ נורמות אחידות והשתייכות למקבץ מדינות המחשיבות עצמן מדינות נאורות. אמנות אלה משמשות כמכשיר של הדרכה והאחדה בעולם בו תופעת ההגירה לא פוסחת על אף מדינה בין אם היא מגדירה את עצמה כמדינת הגירה ובין אם לאו.

נדבך חשוב בהתהוותה של ההגירה הגלובאלית קשור בטבורם של היבטים פוליטיים ונסיבתיים של התופעה. השימוש הרווח שנעשה במילה "גלובליזציה" כהסבר גורף להגירת עבודה מעיד על ראייה חלקית של התופעה ואינו לוקח בחשבון היבטים של הכלכלה הפוליטית ושל הגיאופוליטיקה של מדינות לאום מודרניות (קמפ ורייכמן 2008).

התפתחויות תיאורטיות בסוציולוגיה של הגירת העבודה

ראשיתו של המחקר הסוציולוגי בתחום הגירת העבודה התמקד בעיקר במאפייניה החברתיים-דמוגרפיים והכלכליים של התופעה. הניסיון לנסח הגדרה סוציולוגית מוסכמת, המקבעת את הקטגוריה של הגירת עבודה סביב עיקרון מארגן אחד ויחיד העלה קשיים עקב נטייתם של החוקרים למקד את תשומת הלב במהגרים עצמם, מניעיהם, כישוריהם והישגיהם (קמפ ורייכמן 2008). התיאוריות הסוציולוגיות השונות שצמחו סביב ההגירה נבדלו בעיקר בשאלות ששאלו לגבי התופעה ולאו דווקא בתשובות לה.
תיאורטיקנים מן הזרם הפונקציונליסטי התמקדו בשאלת הלכידות החברתית. באיזה מידה תורמת ההגירה ללכידות חברתית אם בכלל ועד כמה ביכולתה ליצור מתחים? מה עולה בגורלם של המהגרים בהגיעם לחברה הקולטת? האם בכוחם לתרום ללכידות החברתית או דווקא להפר אותה? אסכולת שיקאגו הנמנית בין תיאורטיקנים אלה ביקשה לבחון כיצד והאם ניתן להפיג את אותם גורמים מפרי השלווה שבעצם הופעתו של הזר, ולאתגר את קיומה של הסולידריות החברתית על ידי הטמעתו בחברה. גישה זו הניחה שלתופעה זו בדומה לתופעות אחרות קיימת תכלית וזו אמורה לתרום להמשך תפקודה של המערכת כולה.
בשנות ה-70 מתחיל להתרחש שינוי פרדיגמאטי המאופיין בפיתוח תיאוריות מבניות, מרקסיסטיות, קונפליקטואליות, המגיבות להנחת היסוד הפונקציונליסטית, המחפשת שיווי משקל. בשונה מהתיאוריה הפונקציונליסטית אשר בחנה את האופן בו פעל המהגר כדי להיקלט בחברה החדשה, כובד המשקל הופנה לעבר המבנה של החברה הכוללת ובפרט אל עבר המבנה החברתי-כלכלי. הדגש הונח על האינטרסים של החברה הקולטת, זו המושכת אליה הגירה ולא על המהגר ומניעיו. חלקו של המהגר בתוך המערך הכולל של הגירה מתגמד ונתפס כרכיב קטן אשר מהותו הינה התברגות אל תוך מבנה קיים.
התיאוריה הניאו-קלאסית של הגירה התמקדה בקיומם של פערי שכר ובשוני בתנאי ההעסקה בין המדינות השונות כפוטנציאל העיקרי לקיומה של הגירה. שיעורי היצע וביקוש דיפרנציאלים בכוח העבודה במובן הגיאוגרפי, מניעים מהגרים ממדינות המציעות שכר עבודה נמוך למדינות המאפשרות שכר גבוה יותר. הנחת היסוד היא שבני אדם מונעים משיקולים רציונאליים הכוללים שאיפה לשיפור מקורות ההכנסה, בתוך שוק רציונאלי השואף לאזן את עצמו. בהקשר הזה משמשת ההגירה מעין מנגנון איזון דמוגרפי המנייד עודפים למקומות בהם יש חסכים Massey et al. 1993)).
חולשתה של התיאוריה הסוציולוגית הניאו-קלאסית בניתוח ההגירה נובעת מעצם התעלמותה מכוחם של שחקנים ומוסדות פוליטיים להשפיע על תנועתם של בני אדם במרחב. את חסרונו של המימד הפוליטי בתיאוריה ניתן לייחס להסתמכותה על תפיסות ליברליות שראו בהגירה תופעה אינדיווידואלית, המונעת משיקולים רציונאליים של הפקת רווחים ושיפור הזדמנויות כלכליות. הנחות היסוד עליהם נשענה תיאוריה זו ומושגי המפתח עליהם התבססה, נלקחו כולם מתוך עולם של תפיסות כלכליות אשר הדגישו פערי שכר והזדמנויות תעסוקה והוצגו כמעין "חוקי טבע" אוניברסאליים המסבירים את גורמי הדחיפה והמשיכה המייצרים גלי הגירה ברחבי העולם. לפיכך, כל הגירה מעצם התנאים שיצרוה, היא הגירה כלכלית או הגירת עבודה (קמפ ורייכמן 2008).
הגוף המחקרי שהחל להתגבש משנות השבעים ואילך התנגד להנחות היסוד שהפרידו בין כלכלה ופוליטיקה והסיט את המיקוד מן המהגר היחיד, מניעיו ובחירותיו אל עבר התפיסה הרואה בהגירה, בקיומה, במאפייניה ובתוצאותיה חלק מן הכלכלה הפוליטית הקפיטליסטית ומן המבנים הפוליטיים המארגנים אותה. גורמי המשיכה המוסדיים והמבניים של שוק העבודה בתיווכה הפעיל של המדינה, המגייסת מהגרים לשם עבודה, נתפסו מעתה כנימוק העיקרי לתופעת ההגירה בניגוד לתפיסה הממקדת את ההסבר לתופעה בגורמים הדוחפים יחידים לנוע (קמפ ורייכמן 2008).
אחת התיאוריות הסטרוקטורליות הבולטות הינה תיאוריית שוק העבודה הדואלי המזוהה בעיקר עם פיורה (Piore 1979), על פיו הגירה עולמית נגרמת בעיקר בעקבות הצורך התמידי בכוח עבודה זר בקרב מדינות מפותחות, כחלק אינהרנטי למבנה שוק העבודה הקפיטליסטי. לטענתו, הנימוק העיקרי להגירה אינו מצוי בגורמי הדחיפה במדינות המייצאות (כגון שכר נמוך או שיעורי אבטלה גבוהים) אלא בגורמי המשיכה במדינות הקולטות הגירה, כלומר הצורך הכרוני בכוח עבודה זר. הנחת היסוד על פי תיאוריה זו היא שבכל חברה המקיימת משק קפיטליסטי תהיה נטייה לקיומה של הגירה Massey et al. 1998)).
תוך שימוש בתיאוריות של שוק העבודה שאינן קשורות להגירה, פיורה מנסח את מאפייניה של הכלכלה הפוליטית במדינות מתועשות ומסביר באמצעותן את הצורך הבלתי נמנע של מדינות אלה בכוח עבודה זר. תרומתה של תיאוריה זו, מלבד הסטת הזרקור אל גורמי המשיכה, הינה כניסתם של מנגנונים ושחקנים פוליטיים שנעדרו עד כה מהניתוח הסוציולוגי של תופעת ההגירה.
על פי פיורה, הדינאמיקה של שוק העבודה אינה דינאמיקה כלכלית טהורה אלא קשורה בטבורה בפוליטיקה ומושפעת על ידי תהליכים, מנגנונים ושחקנים פוליטיים. המדינה הינה שחקן אחד ולא בהכרח השחקן החשוב ביותר. אליה מצטרפים קבוצות אינטרס ומעסיקים המציבים את דרישותיהם לגיוס כוח עבודה בפני המדינה. ההגירה כחלופה יכולה לשמש כבלם זעזועים וכאמצעי מרכזי, להחלשת כוחם של העובדים המקומיים אל מול המעסיקים, המשכך את עוצמת ניגוד האינטרסים בניהם. בעבור המדינה, גיוס מהגרים מאפשר הימנעות מעריכת רפורמות מבניות בשוק העבודה או רפורמות בנושאי שכר. מכאן שהפנייה לחלופת עובדים הינה תוצר של מערך הכוחות שבין המעסיקים, העובדים והמדינה ולא בהכרח מחסור אובייקטיבי בכוח עבודה.
לטענת פיורה, גיוס המהגרים שנתפס לרוב על ידי המדינות הקולטות כפיתרון זמני (באמצעות הגבלת השהייה, פיקוח על היציאה וכדומה) מתברר עם הזמן כפיתרון קבוע המוביל להיווצרותן של בעיות מבניות (Piore 1979).
אחת מהביקורות שהופנו כלפי הניתוח של פיורה הינה כי ההתייחסות למדינה מצטמצמת לכדי הגדרתה ככוח המוציא לפועל את דרישותיהם של המעסיקים וכי הנחת היסוד היא, שקיים שיתוף אינטרסים בין המדינה לבין המעסיקים.

הגישה הפוליטית לחקר הגירת עבודה כפי שהחלה להתגבש בסוף שנות השמונים ביטאה את ההתפכחות מרעיון תוכניות גיוס המהגרים בקרב מדינות לאום, תוכניות אשר תכליתן הייתה גיוס ארעי אך תוצאתן הייתה היווצרות קהילות אתניות חדשות שהוגדרו כבלתי ניתנות להטמעה ואשר הביאו לעלייה בשיעורי האבטלה.
חקר עיצוב מדיניות הגירת עבודה כזרם של הגישה הפוליטית המבקשת את "החזרתו של הפוליטי" לקדמת הבמה, מתמקד בתהליך הפוליטי ושחקניו, בדמותם של אליטות, קבוצות לחץ, מפלגות ופוליטיקאים. גישה זו עוסקת בשאלה מה גורם לכך שמהגרים מגויסים או מתקבלים במדינות מסוימות ובמדינות אחרות לא, כשהנחת היסוד היא ששורשי ההגירה אינם טמונים בחוקים כלכליים ודמוגרפיים גרידא, אלא בתהליכים ובדפוסים פוליטיים המתווכים בין לחצים כלכליים ודמוגרפיים. לפיכך, הגירת עבודה תתאפשר כאשר לשחקנים במערכת יש את הכוח להוכיח את נחיצותה ואת הכלים להעלותה לסדר היום הפוליטי תוך שהם מקדמים את האינטרסים הפרטיקולאריים שלהם (קמפ ורייכמן 2008).
גרי פרימן ( Freeman 1995) , מנציגיה הבולטים של חקר עיצוב מדיניות הגירת עבודה, משתמש במינוח "פוליטיקת לקוחות" Client Politics(קליינטליזם) כביטוי לדפוס פוליטי של השפעה במדינות דמוקרטיות שלפיו קבוצות לחץ קטנות ומאורגנות מקדמות את האינטרסים שלהן באמצעות יצירת רשתות לא רשמיות עם נציגים רשמיים בשלטון, בדרג הפוליטי ובדרג הביורוקרטי. הרווחים המיידיים המופקים מהגירה, מתנקזים בעיקר בידי קבוצה מצומצמת של מעסיקים השולטים בענפים עתירי עבודת כפיים אשר התארגנו לשם השגת מטרה זו, הרחק מעיני הציבור הרחב ממנו נגבים למעשה מחיריה של ההגירה. לפיכך, הגירת עבודה מונעת בעיקר מן השילוב שבין אינטרסים מאורגנים של בעלי עניין לבין גורמים פוליטיים המפיקים תועלת מן הקשר איתם. חולשתו של מודל זה נובעת מכך שאינו לוקח בחשבון את העובדה כי ממשלות, מוסדות מדינה והדרג הביורוקרטי הינם בעצמם שחקנים פעילים בשוק העבודה וכי תהליכים מוסדיים שונים משפיעים על יכולתם לקבל החלטות או לדחותן (קמפ ורייכמן 2008).
"פוליטיקה מקומית" כפי שמכנה אותה איתן מאיירס (Meyers 2000 ), הינה אחת מן הגישות העיקריות בתחום מדיניות ההגירה. לגישתו, מדיניות הגירה בכללותה, מעצבת דפוסי הגירה ועל כן משפיעה על דמוגרפיה, תרבות, כלכלה ופוליטיקה של מדינות. מדיניות השליטה בהגירה היא הגורם המכריע המשפיע על דפוסיה והיא אשר תקבע האם הגירה יכולה להתרחש ובאילו מימדים. "פוליטיקה מקומית" - גישה המניחה כי המדינה משמשת מעין זירה ניטרלית עבור האינטרסים החברתיים של קבוצות אינטרס ומפלגות. קביעת מדיניות הינה בד בבד תוצר של מיקוח ופשרה בין האינטרסים הללו, ולעיתים אף מבטאת את הצלחתו של אחד השחקנים "לתפוס את המדינה". חוקרים רבים, כפי שמציין מאיירס בהקשר זה, מייחסים שינויים במדיניות הגירה לפקטורים כלכליים "מצביים". בפוליטיקה המקומית, קבוצות שונות מציגות את מצען בעיקר בתקופת בחירות כדי להשפיע על הבוחרים. הקבוצות הנבחרות למעשה יצליחו להטמיע את התוכניות שלהם בפועל. קבוצות האינטרס מאורגנות במטרה ליצור לחץ על מפלגות ועל המחוקקים במטרה לגרום להם לאמץ מדיניות ספציפית וכך לעיתים קורה שמפלגות האמורות לייצג את דעת הרוב מייצגות למעשה רק חלקים קטנים ממנו. חלקים אלה עשויים להיות קבוצות מעסיקים המצדדות בהגירה או מנגד קבוצות לאומיות המתנגדות להגירה. על אף שמודל זה מעוגן מבחינה אמפירית במספר מחקרים, הוא אינו נשען על תיאוריה כללית ובכך חולשתו. חסרון נוסף טמון בכך שמרבית המחקרים בתחום בחנו קיומה של מדיניות הנהוגה במדינה בודדת בתקופת זמן מוגבלת ולכן קיים קושי להקיש על מדינות אחרות.

עובדים זרים בישראל

העסקת עובדים זרים בישראל בהיקף רחב החלה לאחר מלחמת ששת הימים עם כניסתם של העובדים הפלשתינאים תושבי השטחים לשוק העבודה. הגאות במשק הישראלי והפרשי השכר בין המשק הישראלי לזה של השטחים, העלו את כדאיות העסקת תושבי השטחים, בעיקר בענפים שסבלו ממחסור בעובדים ישראלים, קרי, החקלאות והבנייה. בתקופת השיא היווה שיעורם של תושבי השטחים כ - 9% מכלל המועסקים במשק הישראלי וקרוב למחציתם הועסקו בענף הבניה והחקלאות (נתנזון 1999).

כבר בסוף שנות השמונים, במסגרתם של מאמצים להיחלץ מן המשבר הכלכלי שהתרחש בישראל, ניסו גורמים שונים בקרב הממשלה והמעסיקים לקדם את הרעיון לגייס מהגרי עבודה למגזרים שונים של התעשייה והשירותים. אולם בלחצי המעסיקים ובפוליטיקת הלקוחות שניהלו אל מול הממשלה לא היה די כדי להביא להחלטה המדינית להסיר את המשוכות בפני כניסתם המסיבית של מהגרי עבודה כחלופה לעובדי גבול פלסטינים (קמפ ורייכמן 2008).

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה והופעתם של פיגועי הטרור הוטלו הגבלות חמורות על כניסתם של עובדי השטחים לישראל, בצד תקופות של סגר מוחלט. אלו גרמו למחסור בעובדים בעיקר בענפים בהם הועסקו עד אז פועלים מהשטחים. עד לשנת 1992 היו העובדים ממדינות זרות (שאינם עובדי השטחים) גורם שולי במשק הישראלי, אך המצב החדש שנוצר הוביל להגברת לחצי המעסיקים על הממשלה. החלטת הממשלה ב- 1993 להתיר את הבאתם של עובדים זרים הייתה בבחינת פתרון לצורך השעה ומענה זמני למחסור בכוח אדם בעיקר בענפי הבניה והחקלאות. אשורים להעסקת עובדים זרים ניתנו אד הוק כתגובה ללחצים בטרם גובשה תוכנית כוללת וללא התייחסות להשלכות העשויות להתעורר בטווח הארוך (נתנזון 1999).

גיוס מהגרי העבודה נתן ביטוי מובהק לכינונם של תהליכים המאפיינים משטר ניאו ליברלי כגון הפרטה, מיקור חוץ ועבודה זמנית. בהקשר זה, היוותה הגירת העבודה קלף מיקוח להחלשת העובדים המקומיים בשוק העבודה השניוני ולפליטת חלקים ממנו אל מעגל האבטלה. ייבוא עובדים תאם את האינטרסים הן של המדינה והן של המעסיקים, מאחר שהוא נחשב לפתרון מדיני וכלכלי זול למחסור שנוצר בכוח העבודה, בעיקר במגזרי הבנייה והחקלאות.
כך, בשנות התשעים, הוכשרה הקרקע בישראל להפיכתם של מהגרי עבודה מתופעה זניחה, כפי שהייתה עד אז, לתהליך ממוסד (קמפ ורייכמן 2003).

העובדים הזרים מספקים לכלכלה הישראלית מאגר של עובדים המשתלבים בשוק העבודה בעבודות שישראלים אינם מוכנים לבצע. עובדים מקומיים הנהנים מהיצע תעסוקתי בשוק העבודה הראשוני ומתנאים סוציאליים כביטוח ואבטלה, מסרבים להשתלב בשוק העבודה השניוני, המאופיין בתנאי עבודה ירודים. יתרה מזו, הם מסרבים להשתלב בענפים שקיבלו סטיגמה של ענפי התמחות "של זרים" אפילו כשמוצע להם שכר הוגן. לעומת זאת העובדים הזרים מקווים ליהנות מרמת שכר גבוהה במאות אחוזים מזו המוצעת להם בארץ מוצאם ולהתבסס בה בעזרת חסכונות אלו. (שנל 1999)

על פי נתוני הלמ"ס נכנסו לישראל כ- 36,000 עובדים בעלי אשרת עבודה במהלך 2007 ,בעוד מספר העוזבים עמד על 26,000 עובדים. ל 10,000- העובדים בעלי האשרה שהתווספו למצבת העובדים נוספו גם כ 6,000- עובדים זרים לא חוקיים שהגיעו לארץ כתיירים ונשארו כעובדים לא חוקיים. שתי מעצמות העובדים הזרים המרכזיות הן תאילנד והפיליפינים מהן מגיעים כ-62,000 מתוך כ- 200,000 עובדים זרים חוקיים ולא חוקיים המצויים כיום בישראל. מדינות נוספות מהן מגיעים העובדים כוללות את סין ורומניה, שכל אחת מהן תורמת כ- 11,500 עובדים. רומניה היא יצואנית העובדים הגדולה ביותר מחוץ לאסיה. גילם הממוצע של העובדים הינו 37.3 שנים.

החלוקה בין מספר העובדים הזרים החוקיים והלא חוקיים היא כמעט שווה, כשהשוני המרכזי נובע מאזורי המוצא. בעוד כ- 110,000 עובדים בעלי אשרה מגיעים בדרך כלל (85%) מהמזרח הרחוק, הרי שבקרב העובדים הלא חוקיים "מככבות" ארצות אחרות הכוללות את ירדן עם 9,400 עובדים לא חוקיים, הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר עם 26,800 עובדים ומדינות דרום אמריקאיות כברזיל, מקסיקו וקולומביה מהן מגיעים 15,200 עובדים מחוסרי אשרה.

שוק העבודה בישראל בהקשר של פיקוח על ההגירה, מהווה את אופי הפעולה הפרגמנטרי של המדינה, המשתנה בהתאם לצרכים ואינטרסים. מערכת היחסים בישראל היא קליינטליסטית, פוליטיקה של לקוחות, תרבות פוליטית של מערכת ממוסדת נורמטיבית, המתבססת על פרקטיקות שגורות בין קבוצות אינטרסים מסוימות לבין סקטורים מסוימים בממשלה. בישראל ניתן להבחין בין שתי פאזות חשובות בסיפור של הגירת עבודה. פאזה אחת מתקיימת עד 2002 - חגיגת העובדים הזרים. תקופה בה המערכת הקליינטליסטית פועלת בשיאה, בצורה מאוד בוטה. יש לכך מערכת שלמה של הצדקות הנשענות על הטיעון הביטחוני (לא להעסיק פלסטינאים). בשנת 2002 מדיניות זו משתנה והופכת למדיניות "השמיים הסגורים". שינוי המעיד כי לצידה של המערכת הקליינטליסטית מתחילות לפעול מערכות אחרות. כאן נפתח הדיון ב"בעיית העובדים הזרים" על היבטיה הדמוגרפיים והיבטיה החברתיים ה"מקפחים" - יש אבטלה במדינה. המדינה מחד, פותחת וסוגרת שערים בהתאם לצרכיה המשתנים אך מאידך לא מן הנמנע הוא שתיאלץ לא אחת להיכנע לתכתיבים של קבוצות לחץ שונות (מעסיקים מסקטורים שונים) וכך תפתח ותסגור את שעריה בהקשרים אחרים.
...חברת הכנסת שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה טוענת כי הגידול במספר העובדים הזרים בשנת 2007 עליו מצביעים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הם תוצאה של מדיניות: "מדובר בסחר בבני אדם, מדיניות דלת מסתובבת המתרחשת כיוון שלחברות פרטיות המייבאות עובדים משתלם לייבא עוד עובדים חדשים המשלמים אלפי דולרים כל אחד. הדרך להפסיק את הדלת המסתובבת היא לתת לעובדים שקיבלו אישור עבודה לעבור בין מעסיקים שונים ולא להפוך ללא חוקיים ברגע שהקשיש אצלו הם מועסקים נפטר". יחימוביץ' מציעה להקים רשות מרכזית שתאפשר השמה של העובדים הקיימים בישראל אצל מעסיקים אחרים. "כיום יש מצב שאם קשיש שמעסיק עובד זר נפטר, העובד הזר עובד לבלתי חוקי" מסכמת יחימוביץ'.
(TheMarker 30.07.08 )

העסקתם של עובדים זרים בענף המסעדות האתניות בישראל

מזה עשרות שנים קיימות ופועלות בישראל מסעדות אתניות - המגישות מאכלים על טהרת התפריט האתני של ארצות אחרות, בעיקר מן המזרח הרחוק - סין, יפן, הודו ותאילנד, וכן מסעדות מעורבות - המגישות מאכלים אתניים אסיאתיים לצד אוכל מערבי. כ - 300 מסעדות אתניות פועלות כיום בישראל המעסיקות כ-6,500 עובדים מתוכם כ-900 פועלים זרים.

בדומה למסעדות אתניות בכל העולם, מבוסס ענף המסעדות האתניות בישראל מאז הקמתו ועד היום על עבודתם של טבחים זרים, אשר הביאו עימם ממדינות מוצאם את הייחוד של מטבחם הלאומי. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי קיימת הבחנה בין העובדים הזרים בענף המסעדות האתניות, שהועסקו בישראל מראשית קיומו של ענף זה, לעומת העובדים הזרים המועסקים בענפים אחרים במשק.

בענפים התעסוקתיים השונים הגיעו מרבית העובדים הזרים לישראל והועסקו בה בשל מצוקת כוח האדם שנוצרה במשק כתוצאה מסגירת הגבול בין ישראל לבין השטחים הכבושים בשנת 1993, וצמצום דרסטי במספרם של העובדים הזרים הפלסטינים אשר הגיעו לעבוד בישראל בעקבות מעשי טרור בתחומי ישראל. היינו, העובדים הזרים במרבית הענפים הגיעו כדי "להחליף" עובדים פלסטינים.

בענף המסעדות האתניות העובדים הזרים מהווים חלק מ"ההגדרה העצמית" של כל אחת מהמסעדות. עובדים אלו מועסקים במסעדות מיום היווסדו של הענף, כלומר, הם לא באו כדי "להחליף" עובד אחר, אלא לשמש מקור ידע מכוון ו"נותן השראה" לעובדים (הישראלים) האחרים, בדבר האופן בו נדרש לבצע את הדברים כך שהמסעדה תוסיף ותהיה "אתנית" ולא תשנה את צביונה זה. בענף המסעדות האתניות הטבחים הזרים הם בעלי הידע , הניסיון , היכולת, והרצון, להכנת האוכל ברמה ובאיכויות שיתאימו לסטנדרטים המקובלים בכפר הגלובלי.

מבחינה מספרית קיימת הבחנה בין העובדים הזרים המועסקים בענף המסעדות האתניות לעומת כלל העובדים הזרים המועסקים במשק הישראלי בכללותו. על פי נתוני משרד התמ"ת מועסקים כיום בענף המסעדות האתניות כ- 900 עובדים זרים - מרביתם מועסקים במסעדות האתניות ומקצתם במסעדות המעורבות. מספרם של כלל העובדים הזרים אשר שהו בישראל בהיתר בשנת 2006, הוערך בכ-80 אלף וההערכה בדבר מספרם של העובדים הזרים ששהו בישראל ללא היתר עומדת על כ- 29 אלף עובדים. כלומר, מספר העובדים הזרים המועסקים בענף המסעדות האתניות מהווה פחות מ-1% מכלל העובדים הזרים במשק בישראל.

הבחנה נוספת קשורה למקצועיות של העובדים הזרים וגובה שכרם. בענף המסעדות האתניות מועסקים בעיקר עובדים זרים מקצועיים אשר רמת שכרם גבוהה מזו של עובדים זרים במרבית הענפים האחרים, המועסקים כ"עובדים כלליים" במקצועות בהם לא נדרשת הכשרה מיוחדת. נתון זה קשור בעיקר לעובדה כי בתחום המסעדות האתניות כיום מועסקים העובדים הזרים בעיקר במקצועות הליבה של המטבח - בישול והכנת האוכל, בשעה ששאר התפקידים בתחום (במסעדה) מאוישים בידי עובדים ישראליים. בעבר עובדים זרים ביצעו את כלל המטלות שבתפעול המסעדה : החל מהאירוח ועבודות המלצרות , דרך עבודות הטבחות וההכנות במטבח וכלה בעבודות הניקיון. כיום, כאמור, מעסיקות המסעדות האתניות זרים העוסקים בהכנת האוכל בלבד.

גיוס העובדים הזרים (טבחים/שפים) בענף המסעדות האתניות מבוצע על ידי נציגי המסעדות, בתיווכן של חברות כוח אדם, תוך בחינה ומיון בארץ המוצא זאת מאחר שלכל מסעדה תפריט שונה , מיומנויות בישול שונות ורצון לשמור על הייחודיות שלה לעצמה. מרבית העובדים הזרים מגויסים למסעדות האתניות מתוך מקומות עבודה (מסעדות או בתי מלון) קיימים, נחשבים מקצועיים ועל כן מחוזרים על ידי בעלי עניין בישראל.

הרקע למאבק - החלטות הממשלה

ביום 12.9.2006, החליטה הממשלה כי מספר המכסות לעובדים זרים במסעדות האתניות יצומצם עד להפסקה מוחלטת של מתן אשרות לעובדים זרים במסעדות האתניות בשנת 2009, פרט להעסקת מומחי חוץ. נקבע, כי מכסת היתרי העבודה עבור עובדים זרים במסעדות האתניות ובמסעדות המעורבות בישראל תצומצם בהדרגה ותעמוד בשנת 2007 על 900 ובשנת 2008 על 500. כמו כן נקבע לגבי ענף זה, כי החל מראשית שנת 2009 ואילך תותר רק הבאתם של עובדים בעלי כישורים ייחודיים, אשר אין להם תחליף אפשרי בשוק העבודה הישראלי, ואף זאת, רק אם הם יענו להגדרה של "מומחה חוץ" אשר בין יתר תנאי הסף להתקיימותה מצויה הדרישה לתשלום שכר בשיעור כפול מן השכר הממוצע במשק, העומד כיום על סך של 7,537 ₪, כלומר למעלה מ- 15,000 ₪.
להחלטה הנ"ל קדמו שרשרת של החלטות כפי שיפורטו בקצרה להלן:

החלטת ממשלה מס' 2445 מיום 15.08.04 - מעת קבלת ההחלטה לא יינתנו עוד היתרי עבודה לעובדים זרים בענפי "התעשייה והשירותים" הכולל את ענף המסעדות האתניות, אלא לצורך העסקת "מומחי חוץ". נקבע, כי ממועד קבלת ההחלטה לא ירשה שר הפנים את כניסתם לישראל של עובדים זרים המבקשים לעבוד בתחום התעשייה והשירותים, אלא אם אישרה יחידת הסמך את התחייבות המעסיק כי השכר החודשי שישולם להם יהיה שווה לפחות לפעמיים השכר הממוצע במשק, העומד כיום על למעלה מ- 15,000 ₪, זאת, גם אם כניסתם של אותם עובדים לישראל נועדה לצורך החלפת עובד זר קיים. המונח "מומחה זר" הוגדר באופן הבא:

"תושב חוץ שהוזמן לעבוד בישראל בידי תושב ישראל שאינו קבלן כוח-אדם או מתווך כוח-אדם, כדי לתת שירות לאותו תושב ישראל בתחום שבו יש לתושב מומחיות ייחודית, ושעבור שירותיו ישולם לו שכר חודשי שאינו נופל מפעמיים השכר הממוצע במשק". (החלטת ממשלה מס' 2445 )

בהחלטה 2445 אף פורטו תקופות ושיעורי שכר מינימאליים שיידרשו המעסיקים לשלם למומחי חוץ כלהלן:
• החל מיום 1 בספטמבר 2004 - שכר שאינו נופל מ-5,000 ש"ח .
• החל מיום 1 בינואר 2006 - שכר שאינו נופל מפעם וחצי השכר הממוצע במשק.
• החל מיום 1 בינואר 2006 - שכר שאינו נופל מפעם וחצי השכר הממוצע במשק;
• החל מיום 1 בינואר 2007 - שכר שאינו נופל מפעמיים השכר הממוצע במשק;

החלטה מס' 3021 מיום 06.01.05 - קביעת מכסות העסקת עובדים זרים לענף המסעדות האתניות לשנת 2005 לעובדים שאינם מומחי חוץ: עד 1,000 עובדים במסעדות האתניות ועד 300 עובדים במסעדות המעורבות.

החלטת ממשלה מס. 4099 מיום 9.8.05 - נקבע כי יש להנחות את הממונה על יחידת הסמך לעניין עובדים זרים במשרד התמ"ת להקצות היתרים להעסקת עובדים רק לאחר ששירות התעסוקה הודיע, כי לא קיים דורש עבודה ישראלי לביצוע העבודה נשוא בקשת ההיתר.

החלטת ממשלה מס' 4617 מיום 29.12.05 - נקבע כי יש להנחות את שר הפנים שלא להתיר את כניסתם לישראל של עובדים זרים בענף המסעדות האתניות לשנת 2006, אלא לצורך החלפת עובד זר אחר של אותו מעסיק אשר יצא את ישראל שלא בצו הרחקה, או במקרים מיוחדים ביותר בהם המליץ הממונה כי יש הצדקה להתיר זאת.
כמו כן הוחלט לתקן את האמור בהחלטת הממשלה מס' 4099 ולקבוע, כי ההסדר שנקבע בה, לפיו היתרים יוקצו רק לאחר קבלת הודעה משירות התעסוקה, כי לא קיים דורש עבודה ישראלי לביצוע העבודה נשוא בקשת ההיתר, יחול בענפים הבאים בלבד: תעשייה, מסעדות אתניות ומעורבות ובתי מלון.

החלטת ממשלה מס' 446 מיום 12.9.06 - נקבע כי יש להורות לממונה להעמיד את מכסת ההיתרים המרבית בענף המסעדות האתניות והמעורבות בשנת 2007 על 900 ובשנת 2008 על 500. כמו כן נקבע, שמראשית שנת 2009 ואילך יוקצו היתרי העסקה לעובדים זרים בענף המסעדות האתניות והמעורבות רק להעסקת מומחי חוץ.

החלטת הממשלה מס. 1205 מיום 15.2.07 - נקבע כי התקופות ושיעורי השכר המינימאליים שיידרשו המעסיקים לשלם למומחי חוץ בענף המסעדות האתניות יהיו כדלקמן:
• בתקופה שמיום 1.1.07 לסוף שנת 2008 - סך שאינו נופל מסכום של 8,000 ₪.
• בתקופה שמיום 1.1.09 ואילך - שכר שאינו נופל מפעמיים השכר הממוצע במשק, סכום שמגיע כיום לכ- 15,000 ₪ בתוספת הוצאות.

ממשלת ישראל, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (תמ"ת) ומנהל יחידת הסמך במשרד התמ"ת, הינם הגורמים הממשלתיים והציבוריים המעורבים בקביעת מדיניות מתן היתרי עבודה לעובדים זרים במשק, בפיקוח על ביצועה של מדיניות זו ובמתן ההיתרים בפועל.

המטרות המוצהרות שלשמן מופעלת מדיניות הממשלה בנוגע לצמצום העסקתם של עובדים זרים בישראל כפי שבאו לידי ביטוי במספר פסקי דין בעניין, הינן צמצום האבטלה בקרב עובדים ישראלים, עידוד העסקתם של עובדים ישראלים וצמצום מספר העובדים הזרים השוהים בישראל. יעדים אלה הוגדרו כיעדים בעלי חשיבות עליונה.

"שיקוליה של הממשלה בהתוויית מדיניות צמצום המכסות של היתרי ההעסקה לעובדים זרים, וייקור ניכר של עלות העסקתם הינם שיקולים רלבנטיים וממין העניין. הם נועדו, ביסודם, לתכליות חברתיות ומשקיות שעיקרן עידוד התעסוקה המקומית, הקטנת ממדי האבטלה, וצמצום העלויות הכבדות למדינה הכרוכות בקיומו של ציבור גדול של עובדים זרים בישראל". (פסקה 13, פרשת פולגת)
"צמצום האבטלה הוא יעד חברתי-כלכלי מן המעלה הראשונה במסגרת מדיניות הממשלה. לשם המלחמה באבטלה מחייבת הגנה על הפוטנציאל הקיים של מקורות התעסוקה המקומיים, ויצירת אופק תעסוקה לתושבי ישראל. העסקת עובדים זרים מצמצמת את מקורות התעסוקה הפתוחים בפני הישראלים, ויש לדבר השלכה ביטחונית, כלכלית וחברתית עמוקה על כלל המשק הישראלי (דו"ח מבקר המדינה מס' 46 (אפריל 1996) 475, 481-480). קשה לחלוק על ההנחה כי מדיניות כלכלית-משקית המבקשת לצמצם אבטלה ולעודד תעסוקה מקומית הינה מדיניות ראויה, הוגנת ועניינית. (פסקה 15, פרשת פולגת)

טיעוני הממשלה

להלן טיעוניה העיקריים של הממשלה בנוגע לשאיפה הכוללת לצמצום תופעת ההגירה כפי שנוסחו בתגובתה לעתירתם של בעלי המסעדות:

..." החל מתחילת שנות ה-90 גדל באורח ניכר במדינת ישראל שיעור העסקתם של עובדים זרים בענפי המשק השונים בישראל. העסקה של עובדים זרים בענפי השוק השונים טעונה מתן היתרים הן מיחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התמ"ת, והן ממשרד הפנים, ואלה ניתנים על-יסוד בחינת צורכי המשק, זמינות עובדים ישראלים לביצוע המלאכות לשמן מבוקשת הבאתו של העובד הזר, ואינטרסים ושיקולים נוספים, לרבות אינטרסים הקשורים לעלויות הציבוריות הכרוכות בהתרת כניסתם של עובדים זרים לישראל ושהייתם בתחומה.
בנוסף על העובדים הזרים שכניסתם ועבודתם בארץ הותרה על-ידי רשויות המדינה המופקדות על כך, הלך וגדל מספרם של העובדים הזרים השוהים ועובדים בישראל, בתחומי המשק השונים, ללא היתר. חלק ניכר מן העובדים הזרים העובדים בארץ ללא היתר נכנסו לכתחילה למדינה עם היתרי שהייה ועבודה כחוק, ואולם עם תום תקופת ההיתר לא עזבו את הארץ, כפי שהם ומעסיקיהם התחייבו בעת אישור הבקשה להיתר, או שעברו לעבוד אצל מעסיק אחר, אשר ייתכן ואין לו היתר להעסקת עובד זר כלל.

כפועל יוצא מכך, הגיעה כלל אוכלוסיית העובדים הזרים בישראל, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לשיעור של 189,000 איש, נכון לסוף שנת 2003 (וזאת ללא שנלקחו בחשבון בני משפחותיהם של עובדים אלה, השוהים בישראל).
העסקת עובדים זרים יוצרת יתרונות כלכליים מיידים למעסיקים, שכן עלות העסקתם נופלת, ככלל, מעלות העסקתו של עובד ישראל מקביל. מן הצד השני, להעסקת עובדים זרים בישראל השלכות קשות ביותר על המשק והחברה כולה, הן בטווח הארוך והן בטווח הקצר. כך, למשל, העסקת העובדים הזרים גורמת לפגיעה בעובדים הישראלים המתחרים בעובדים הזרים על מקומות עבודה, לגידול באבטלה, ולהקטנת התמריץ לכניסת ישראלים לענפים בהם מועסקים עובדים זרים.
דחיקתם של תושבים ישראלים משוק העבודה, המצטרפים למעגל האבטלה, מעמיסה על המדינה עול כספי כבד בשל תשלום קצבאות מחליפות שכר, וכן גורמת להשלכות חברתיות שליליות נלוות - הגדלת אי-השוויון והרחבת מעגל העוני בקרב שכבות אוכלוסייה מסוימות, ובאזורים מסוימים בפרט.
ככל שקיימת אבטלה בממדים משמעותיים בישראל, לא ניתן להשלים עוד עם מציאות שבה העובדים הזרים תופסים - בין השאר בשל תנאי תחרות לא שווים - נתח שוק גדל והולך בשוק העבודה הישראלי.

ריבוי העובדים הזרים במשק אף גובה עלויות כלכליות כבדות מן המשק הישראלי, וזאת בדרכים שונות. כך, שהייה קבועה של עשרות ואף מאות אלפי עובדים זרים בישראל כרוכה בעלויות הנאמדות במאות מיליוני ₪, בין היתר, בהשקעה בתשתיות (כבישים, מערכות ביוב, בתי ספר, מערכת בריאות וכיוצ"ב), ובהוצאות שוטפות בתחום ביטחון הפנים, שירותים מוניציפאליים, שירותי רווחה, ועוד. התוצאה היא שבעוד שהנהנים מהעסקת עובדים זרים הם ענפים מסוימים (בניין, חקלאות, תעשייה ושירותים), הרי שהעלויות העצומות, החברתיות והכלכליות, מושתות על כלל אזרחי המדינה. במלים אחרות, מעסיקי העובדים הזרים הלכה למעשה מחצינים (externalize) את עלות העסקת עובדיהם הזרים על כלל הציבור.

כמו כן, לצורך הטיפול בהתרת שהותם ועבודתם של העובדים הזרים, בהגנה על זכויותיהם כעובדים בתקופת השהות, ולבסוף באכיפת יציאתם מן הארץ בתום תקופת ההיתר, נדרשת מערכת רחבת היקף, שעלותה לאוצר המדינה ולמשלם המיסים גדולה ביותר.
תופעת לוואי בעייתית נוספת שנלווית להעסקתם של עובדים זרים הינה הפגיעה הקשה הקיימת, בנסיבות מסוימות, בזכויות האדם הבסיסיות של העובדים הזרים כתוצאה מתנאי חיים מחפירים, וכן ניצול ועושק בידי חלק מן המעסיקים. קיומן של תופעות אלו אינו מתיישב עם ערכי היסוד של המדינה, וכן פוגע פגיעה קשה בתדמיתה של מדינת ישראל בעולם"...

על החסרונות הרבים למשק הישראלי בעקבות העסקת עובדים זרים עמדה גם ועדה בראשות מר רכלבסקי, הממונה על השכר במשרד האוצר בעבר, שמונתה בשנת 2001 לבחון את נושא העסקת העובדים הזרים בישראל. דו"ח הועדה קבע כדלהלן:

"הימצאות עובדים זרים בארץ לאורך זמן גורמת לעלות חיצונית שלילית: בצד היתרונות הכלכליים המיידים הכרוכים בהעסקת עובדים זרים - שהם כולם של המעסיק (המעסיק נהנה מעובד בשכר נמוך יחסית, צייתן ובעל תפוקות גבוהות יחסית) גורמת ההעסקה האמורה לחסרונות כלכלים וחברתיים שליליים, מרחיקי לכת ובני קיימא לכלל המשק, כדלקמן:
הימצאות העובדים הזרים מביאה לדחיקת מועסקים ישראלים מהשכבות החלשות (בדרך כלל זוהי אוכלוסיה לא מקצועית ובעלת השכלה נמוכה יחסית) מהענפים בהן מועסקים עובדים זרים. אוכלוסיה זו אינה יכולה להתחרות עם השכר הנמוך המשולם לעובדים זרים, וכתוצאה מכך מצטרפת בדרך כלל למעגל האבטלה, תוך הטלת עלות למימון קיומם על המדינה. בשלב מאוחר יותר היא אף יכולה להתייאש ולהפסיק לחפש עבודה, כלומר, לחדור מלהשתתף בכוח העבודה האזרחי.
לפי נתוני הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה והרווחה, בשנת 1995-2000 גדל שיעור האבטלה בישראל מכ-6.5% לכ-9%, ואילו הגידול באבטלה בקרב אוכלוסיות של בעלי השכלה של עד עשר שנות לימוד גדל הרבה יותר - משיעור של כ-8% לשיעור של כ-14%, שהם כ-18,000 מובטלים נוספים. התרחבות האבטלה בקרב 'השכבות החלשות' מביאה להרעה באי השוויון בחלוקת ההכנסות לפני תשלומי העברה ומסים, להגדלת ההוצאה בגין תשלומי העברה...
המצאות העובדים הזרים במשק מביאה להעמסה על תשתיות: תשתיות פיזיות, תשתיות חינוך, בריאות, רווחה וכו', שעלותן מוטלת על המדינה...
העסקת עובדים זרים בענפים עתירי עבודה מביאה להיעדר תמריץ למעבר לשיטות עבודה מתקדמות יותר, בהן היחס הון לעובד גבוה יותר...
בנוסף לאמור לעיל, הימצאות עובדים זרים מביאה להשפעות חברתיות שליליות בגין היווצרות קבוצת מיעוט בעלת זהות אתנית, חברתית, פוליטית ותרבותית שונה, לפגיעה בעקרונות הצדק והמוסר ולתופעות של שנאת זרים."

החלופה

בהחלטת הממשלה מס' 2445, מיום 15.8.04, קבעה הממשלה, בהתייחס למאמציה בנושא הכשרה מקצועית ב"מקצועות עתירי עובדים זרים", כי -

"3. בהמשך להחלטות הממשלה מס' 2330 מיום 30 ביולי 2002 ומס' 98 מיום 25 במארס 2003, שעניינן מיקוד ההכשרה המקצועית לקבוע, כי גם דורשי עבודה... יוכלו להשתתף בקורסים להכשרה מקצועית הממומנים על ידי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה המכשירים עובדים במקצועות עתירי עובדים זרים..."

"4. ...לפחות 40% מהתקציב המיועד להכשרה מקצועית במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה יופנה לקורסים במקצועות עתירי עובדים זרים... במהלך השנה יבחן שר התעשייה, המסחר והתעסוקה את ביצוע התקציב והוא יהא רשאי לשנות את השיעור האמור בהתאם למסקנות הבחינה, בהסכמת שר האוצר".
(ס' 3 ו-4 להחלטת ממשלה מס' 2445)

החלטת ממשלה זו מלמדת על כך שהמדינה עצמה מניחה שנדרשת חלופה לעבודתם של העובדים הזרים בדמותם של עובדים ישראלים וכי במקביל לצעדיה המגבילים יש לנקוט בצעדים נוספים כדי לתת מענה למחסור בכוח עבודה מיומן הצפוי בעקבות החלטותיה. אנשי ענף המסעדות האתניות ראו בהחלטה זו אישור לטענתם כי יש לפעול במספר מישורים במקביל ובהדרגה וכי אין לצמצם או לאסור כליל הבאתם של עובדים זרים לפני שתקודם ותתממש הכשרה וקליטה של עובדים ישראלים.
בהתאם להחלטת ממשלה זו, פעלו אנשי ענף המסעדות האתניות בשיתוף עם גורמים בממשלה לשם הכשרת עובדים ישראלים במקום העובדים הזרים. אך טענתם הייתה כי דווקא הממשלה היא שלא עשתה די לשם השגת המטרה - הכשרת העובדים הישראלים הדרושים בענף זה. במכתבו לרו"ח גבי רובז, היועץ למנכ"ל משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה מיום 11.11.06, התייחס בהרחבה מר ארנון וולוסקי, מנכ"ל וועד הפעולה של המסעדות האתניות, לסוגיית הכשרתם של עובדים ישראלים לעבודה בענף המסעדות האתניות:
מר וולוסקי ציין את ההירתמות של ארגון הגג של המסעדות האתניות במהלך שנת 2004 ליוזמות משרד התמ"ת, האגף להכשרה מקצועית במשרד, שרות התעסוקה ובית הספר למלונאות, לבניית קורס לעוזרי טבחים במטבח האתני, שאמור היה להתקיים בבית הספר תדמור.
כמו כן ציין מר וולוסקי כי חברי הארגון אף הביעו נכונות לעבודה בהתנדבות הן בשלבי ההכנה והן בהדרכה בקורס. בסיומו של תהליך המיון, אשר נערך בחודש פברואר 2006 לקראת עריכתו של הקורס המתוכנן הראשון, הגיעו אנשי התמ"ת למסקנה, כי "לא נמצאו מספיק מועמדים מתאימים לפתיחת הקורס ופתיחתו נדחתה".
במענה לפנייתו מחודש מרץ 2006 של השף משה כ"ץ, המפקח הארצי למלונאות במשרד התמ"ת, הסכים ארגון הגג לסייע בגיוס מועמדים לקראת קורס הכשרה נוסף, בדרך של מימון מודעת גיוס בעיתונות. הבקשה הוגשה "משום שלא נמצא מימון ממשלתי לפרסום".
מודעה שכזו אכן פורסמה, על חשבון ארגון הגג בחודש יוני 2006, אולם על אף הפניות שהגיעו בעקבותיה, שוב לא נמצאו מספיק מועמדים ראויים לפתיחתו של הקורס.
במכתבו אף מציין מר וולוסקי, את טענתו של בית הספר תדמור, כי "חלק משמעותי מהסיבות לאי קיום הקורס עד היום הן תקציביות", ואת "העובדה שהממשלה לא קיימה את החלטתה מיום 24.8.06 בדבר הקצאת משאבים להכשרת עובדים ישראלים במקצועות עתירי עובדים זרים (כמו המטבחים האתניים)".
לאור כל האמור במכתבו, מבקש מר וולוסקי, "כי משרד התמ"ת יקיים עם הנוגעים בדבר דיון דחוף בנושא הכשרת ישראלים לעבודה בענף [המסעדות האתניות] ויפעל לביטול הקיצוץ כל זמן שלא הוכשרו ונקלטו לאורך זמן עובדים ישראלים שכאלה בענף".

משהבינה הממשלה, "כי דבר לא נעשה בנושא במשך שנתיים וכי לא הוכשרו עובדים חליפיים", קיבלה הממשלה החלטה חדשה, שמספרה 450, מיום 12.9.06, בה נקבע, כי יוטל על שר התעשייה, המסחר והתעסוקה להפסיק את פעולתם של שלושה מתוך שבעה המרכזים הממשלתיים להכשרה מקצועית עד ליום 1 במרץ 2007 ולהעביר בהתאם את התקציב המתפנה להכשרה מקצועית במקצועות עתירי עובדים זרים.
אולם, כאמור, הניסיון לקלוט ולהכשיר עובדים ישראלים למקצועות עתירי עובדים זרים, ובכלל זה להכשרתם של טבחים ישראלים כתחליף לזרים בענף המסעדות האתניות, נכשל. כדבריו של חבר הכנסת והבה במכתבו לשר ישי (בסוף שנת 2006):

"מזה כשנתיים עושה משרד התמ"ת מאמץ להכשיר ישראלים לעבודה כטבחים (בשיתוף פעולה מלא עם הארגון [ארגון הגג של המסעדות האתניות בישראל]), אך לצערנו עד היום לא הוכשר אפילו טבח אחד במסגרת זו. בשנה האחרונה נפתחו ע"י המעסיקים תיקי בקשות לטבחים ישראלים בכל לשכות שרות התעסוקה, אולם לא הופנו ע"י הלשכות עובדים מהסיבה הפשוטה - אין בנמצא טבחים שכאלה".
(סעיף 3 למכתבו של חבר הכנסת מגלי והבה לחבר הכנסת אלי ישי, סגן ראש הממשלה ושר התעשייה, המסחר והתעסוקה, מיום 5.12.06 )

למרות ניסיונותיה של הממשלה בכיוון של פיתוח מסגרות הכשרה מקצועית לאוכלוסיית מקבלי הבטחת הכנסה, ולמתן תמריצים נוספים לעידוד התעסוקה המקומית, ובכלל זה תמריצים למעסיקים, הוברר כי אין בפעילות זו כדי להביא לעלייה בתעסוקה המקומית, המטרה העיקרית שלשם השגתה נעשו ניסיונות אלו.
כשלון הניסיון לקלוט ולהכשיר עובדים ישראלים למקצועות עתירי עובדים זרים, ובכלל זה להכשרתם של טבחים ישראלים כתחליף לזרים בענף המסעדות האתניות חיזק את חששותיו של אנשי ארגון הגג כי לא ניתן לאתר מועמדים ישראלים ראויים לאיוש משרותיהם של הטבחים הזרים במסעדות האתניות בישראל, או מועמדים ראויים המוכנים לעבור את ההכשרה הנדרשת לשם כך.
בהסתמך על הסכמת בית המשפט בפרשת פולגת טענו אנשי ארגון הגג כי לטבחים במסעדות האתניות תרומה שולית מיוחדת למעסיק, הן בשל העובדה, כי המאמצים להכשיר עובדים ישראלים אשר יוכלו להחליפם לא צלחו, והן משום שכל עובד שכזה מרכז סביבו 7 משרות המאוישות על ידי עובדים ישראלים.

"מדיניות הממשלה לגבי התעשייה נובעת, אפוא, ממאפייני שוק העבודה המצריכים צמצום מספר העובדים הזרים רק לאלה שיש להם תרומה שולית מיוחדת למעסיק, ומקום שהתועלת הנצמחת מתרומה זו גוברת במשקלה על העלויות הכבדות הנגרמות למשק מעצם שהיית העובדים הזרים בישראל".
( פסקה 12, פרשת פולגת)

מן הנתונים שפורטו לעיל עולה כי העותרים פעלו במרץ ומתוך רצון להירתם ולסייע למאמצי הממשלה בקידום העסקתם של עובדים ישראלים במקומם של העובדים הזרים בענף המסעדות האתניות. כישלונם של מאמצים אלו הוביל את העותרים להערכה, הכוללת לדבריהם, שתי סוגיות חשובות:

1. אין תחליף בדמותם של עובדים ישראלים לעבודתם של טבחים זרים בענף המסעדות האתניות או בדמותם של ישראלים אשר יהיה מוכנים לעבור את ההכשרה הנדרשת לשם כך.

2. מכיוון שאין העסקתם של טבחים זרים בענף המסעדות האתניות באה על חשבון העסקתם של עובדים ישראלים אלא מאפשרת את העסקתם של אלפי ישראלים בענף זה, אין מקום לטעון כי העסקתם של הטבחים הזרים בענף צריכה להיעשות בתנאים תחרותיים למשרות מקבילות המאוישות על ידי ישראלים (שכן אין משרות שכאלו).

המטבח האתני בישראל - עיקר נימוקי העתירות

מזה עשרות שנים, פועלות מסעדות אתניות בישראל, כמו ברחבי העולם התרבותי. במסעדות אלה מוגשים מאכלים על טהרת התפריט האתני של ארצות המזרח הרחוק, ובעיקר סין, יפן, הודו או תאילנד. כיום פועלות בארץ כ-300 מסעדות אתניות.
1. המטבח האתני הינו מטבח ייחודי, שעבודה בו מצריכה מיומנות מיוחדת: הכנת המזון, הנעשית עם קבלת ההזמנה, מצריכה שליטה במגוון רחב של טכניקות חיתוך, השריה, טיגון, קישוט ועוד. על כן, המטבח האתני, בארץ כבעולם, מבוסס על טבחים המיומנים לעבודה במטבח האתני, והם מהווים את ליבת המסעדה.
2. הכשרת הטבחים - הינו הליך מורכב, בו רוכשים המתלמדים מיומנות בשיטות השונות, והוא כולל היבט עיוני והתנסות מעשית רבה. כאמור, בעולם הרחב מקובל שבמסעדות מסוג זה מועסקים בני העם הנוגע בדבר: סינים, יפנים, תאילנדים, הודים וכדומה. גם בישראל, מאחר וטרם בוצעו הכשרות לטבחים מקומיים במטבח האתני - כל הטבחים העובדים כיום במסעדות האתניות בארץ, הינם טבחים זרים, שרכשו את המיומנות הנדרשת לעבודה במטבח האתני בארצות מוצאם. מאז ומתמיד הכירו הרשויות בחשיבות העסקת טבחים זרים (ילידי דרום מזרח אסיה), במסעדות האתניות, אלא שבשנים האחרונות, כחלק מהמדיניות הכוללת לצמצום (ובהמשך, לביטול לחלוטין) העסקת עובדים זרים בישראל, נמוגה חשיבות זו בעיני הממסד. לאורך השנים, נעשו ניסיונות לא-שיטתיים להכשרת ישראלים לעבודה במטבח האתני.
ניסיונות אלה לא עלו יפה. לאחרונה, הודיעו נציגי הממשל כי בכוונתם להפעיל תוכנית ניסיונית להכשרת עובדים ישראלים לעבודה במסעדות האתניות, אך יחד עם זאת, הודיעו כי הם עומדים על כוונתם להפחית את מספר הטבחים הזרים בענף, כפי שנקבע בהחלטת הממשלה, וכי אין בכוונתם לפעול לדחיית הקיצוץ עד לסיום הכשרת העובדים הישראלים.

3. העסקת מומחי חוץ - החל משנת 2009, אמורה, על-פי החלטת הממשלה, להתאפשר העסקת טבחים מקצועיים זרים במסעדות האתניות בתור "מומחי חוץ" בלבד, דבר שמשמעותו תשלום שכר בגובה של פעמיים השכר הממוצע במשק. אפשרות העסקת "מומחי חוץ" פתוחה גם היום בפני המסעדות האתניות, אולם, מרביתן המוחלטת של המסעדות האתניות אינן יכולות לעמוד בשכר אותו נקבע כי יש לשלם ל"מומחה חוץ", והדרישה להעסיק טבחים אתניים בשכר זה משמעותה שהמסעדות הללו תאלצנה לסגור שעריהן.

4. תפקידים נוספים בשירות המטבח האתני - בעולם הרחב מקובל שגם המלצרים והמארחים הינם בני הלאום המתאים במסעדות האתניות. אולם לאור מדיניות הממשלה, ומאחר ותפקידים אלה דורשים הכשרה בסיסית בלבד, ועל כן ניתנים לביצוע גם על ידי ישראלים (הגם שהדבר פוגם באותנטיות של המסעדות), בתפקידים אלה מועסקים כבר כיום ישראלים. זאת, בשונה ממקצוע הטבחות עצמו, בו אין כיום ישראלים המוכשרים לעבודה כטבחים במטבח האתני.

5. המטבח האתני בארץ - מקור מחולל תעסוקה - לצד הטבחים הזרים, בעלי המיומנות המיוחדת, עובדים במסעדות האתניות ישראלים רבים, שמספרם מוערך בכ- 6,300, כמלצרים, מנהלי משמרת, ברמנים, מנקים, שליחים ועוד במעגל ההעסקה הישיר. על פי הנתונים הקיימים, היחס שבין מספר הטבחים הזרים המועסקים במסעדות האתניות לבין מספר העובדים הישראלים המועסקים בהן הוא 7-5:1. בנוסף לעובדים הישראלים במסעדות האתניות, ספקים ואנשי מקצוע רבים אחרים מוצאים בהן מקור לפרנסה, וביניהם: בעלי המסעדות, מגדלי דגים, מגדלי ירקות, ספקים, מובילים, יבואנים, וכן, אנשי תחזוקה שונים כגון אנשי קירור, ובנוסף להם, אנשי אדמיניסטרציה כגון מנהלי חשבונות, עורכי-דין וכיו"ב. מכאן, שקיומן של מסעדות אתניות, חרף העסקת הטבחים הזרים בהן, תורמת להעסקת כוח אדם ישראלי, ולפיכך הפגיעה הקשה בענף המסעדות האתניות, שתיגרם בהכרח אם מכסת הטבחים הזרים המועסקים בו תופחת לפני שיסתיים הליך הכשרתם של העובדים הישראלים, תביא לא רק לפגיעה קשה וחסרת צידוק בחופש עיסוקם ופרנסתם של בעלי המסעדות ובאינטרס הציבורי, אלא גם לפגיעה בפרנסתם של עובדים ישראלים רבים המועסקים בו. במקום ללחום באבטלה, כמטרת הממשלה, ייפלטו אלפי עובדים המועסקים במסעדות. התוצאה המופרכת, היא שהאמצעי שנועד לצמצם את האבטלה ולהבטיח תעסוקה, ישיג את התוצאה ההפוכה בדיוק.

***
בצמוד לטיעונים לעיל, ציינו העותרים בעתירות כי טענותיהם אינן מופנות נגד עצם מדיניות הממשלה להפחית את מספר העובדים הזרים המועסקים בארץ, לרבות בענף המסעדות האתניות, אלא מופנות נגד אי חוקיותה והיעדר מידתיותה וסבירותה של ההחלטה שלא להמתין ביישום מדיניות זו, בכל הנוגע למסעדות האתניות, עד שיוכשרו עובדים ישראלים. לטענתם, קיצוץ מכסת הטבחים הזרים צריך להיעשות רק כאשר יוכשרו עובדים ישראלים שיוכלו לתפוס את מקומם של עובדים אלו, בדרך זו תימנע הריסת הענף, לא ייפגעו המתפרנסים ממנו ולא ייפגע האינטרס הציבורי לקיים גם בישראל מסעדות אתניות עבור הציבור המקומי והתיירות הנכנסת, כמקובל בעולם כולו.

ארגון הגג של המסעדות האתניות בישראל

כריאקציה למדיניות המתגבשת לצמצום כמות העובדים הזרים בארץ, הוקם ארגון המסעדות האתניות בישראל בשנת 2001. יורם לרנר, מסעדן ותיק, ובעליה של מסעדת "פקין" הפועלת מעל 20 שנה, החל לגלגל את הרעיון בין עמיתיו למקצוע ועד מהרה סחף את כולם אחריו. יורם לרנר ועמיתיו חשו כי בניגוד לכל המגזרים התעסוקתיים הנדרשים ליבוא עובדים זרים, להם המסעדנים, אין גורם רשמי בכנסת או בממשלה המייצג את האינטרסים שלהם. את החקלאים מייצג שר החקלאות, את ענף הבנייה מייצג שר הבינוי אך המסעדנים הנכללים בקטגוריה של "נותני שירותים" לא מיוצגים בממשלה באופן רשמי, אף לא על ידי שר התיירות. על רקע ההבנה כי חייב להיות גוף רשמי הפועל מול גורמי הממשלה, החלה פעילותו של ארגון זה כארגון ללא מטרות רווח, הממומן על ידי בעלי המסעדות עצמם.

את מנכ"ל הארגון הנוכחי, מר ארנון וולוסקי, פגשתי בתיווכו של יורם לרנר במסעדת "סוהו" הממוקמת במתחם גסטרונומי שוקק חיים בראשון לציון. עוד בטרם נפגשנו טרח מר וולוסקי לפנות למספר בעלי מסעדות אסיאתיות, אשר מטבע הדברים חברים בארגון, בבקשה לשתף איתי פעולה ולהסכים להתראיין לצורך כתיבת העבודה. וולוסקי משמש כמנכ"ל הארגון מאז שנת 2005 ולכהונתו זו לא קדם עיסוק הקשור בתחום המסעדנות. "מדובר אומנם במגזר קטן מאוד, אך גם למגזר זה יש זכות להביע דעה ובעזרת הארגון קמה לו היכולת לעשות כך" מדגיש וולוסקי. לטענתו, משרד האוצר הציב יעד של עשר שנים אשר במהלכו תקוצץ באופן מסיבי מכסת העובדים הזרים במתכונתה הנוכחית ותוחלף בשיטה של יבוא עובדים במסגרת "מומחי חוץ" בלבד. משמעות שיטה זו בעיני המסעדנים, כפי שמסביר וולסקי, הינה ייקור ניכר של עלויות הפעלת המסעדה שעצם קיומה נעוץ בהימצאותו של העובד הזר בקרבה, ואשר הוא מהווה בתוכה את הליבה. מטרת העל של מחוללי המדיניות לטענתו, מקורה בגורמי מקרו; ישראל כמדינה השואפת להתחבר לשוק האירופי ולהצטרף למדינות ה- OECD אמורה להציג נתונים מסוימים הקשורים בכוח העבודה,נתונים המהווים קריטריון חשוב להצטרפות. הפקטור העיקרי בתחום זה הינו אחוז ההשתתפות בכוח העבודה בכללותו, כשאחוז העובדים הזרים מתוכו נמדד אף הוא. השאיפה כמובן, הינה להציג נתונים גבוהים של השתתפות בכוח העבודה מקרב האוכלוסייה ובמקביל לשמר אחוז עובדים זרים נמוך (שלא יעלה על כ-6%). עמידה בקריטריון זה מבטאת כמה מערכיהם של מדינות ה-OECD כגון השאיפה לצמיחה כלכלית, השאיפה לספק תעסוקה לתושביה, גידול ברמת איכות החיים בד בבד עם סיוע למדינות מתפתחות.

לטענת וולוסקי, על אף שזו אינה המטרה המוצהרת, זו הסיבה העיקרית המובילה למדיניות הקיצוץ במכסת העובדים הזרים. אלא שבמקרה של המסעדות האסיאתיות, לא מדובר במשיכת עובדים זרים כמענה למחסור סקטוריאלי בכוח עבודה זמין וזול, אלא קהילה שהתהוותה עוד בטרם השתרש יבוא העובדים הזרים בארץ כתופעה. עוד בשנות השבעים הגיעו אסיאתים, מסין בעיקר, אשר השתלבו בראש ובראשונה בענף המסעדנות על טהרת המטבח האסיאתי. כשם שעשו ועושים אחיהם בכל העולם, גם מעטי הסינים שהגיעו לישראל, פיתחו סביבם ואודות להם תעשייה הקשורה בתרבותם ואשר מזוהה איתם בכל העולם. כשם שבכל העולם בולטת ייחודיותו של מטבח זה, וכשם שבכל העולם הם שומרים בקנאות על תפקידם בתוכו, כך נשמר מקומו של המטבח האסיאתי כאותנטי, גם בארץ. "גם בניו יורק או בכל מקום באירופה בו הזדמן לי לטייל, לא נתקלתי בשפים לא אסיאתיים במסעדה סינית או יפנית. אני מניח שאם הייתי נתקל בכך, לא הייתי רואה זאת בעין יפה ולא הייתי נמשך למסעדה זו".

יוסי, מבעליה של מסעדת "פקין" הותיקה משחזר את התקופה בה הבאתם של עובדים סינים לארץ הייתה עניין של מה בכך, בעזרת פנייה פשוטה למשרד העבודה העניין היה מתאפשר. בהמשך היה עידן בו כמות העובדים הזרים המותרת הייתה פונקציה של גודל המסעדה, אלא שבמסעדה כמו "פקין", הגודל הפיזי לא שיקף את היקף העבודה שהצריך כמות גדולה יותר של עובדים. "כחלק ממדיניות כוללת לצמצום עובדים זרים, לא היה זה מן הנמנע שתחול מדיניות זו גם על מגזר זה, על אף שהוא שונה במהותו, במימדיו ובסיבות להימצאותו במדינה זרה, ישראל או כל מדינה זרה אחרת" טוען יוסי. בשנת 2004 נכח יוסי, כחבר בארגון הגג, בפגישה שהתקיימה עם שר התמ"ת ( אולמרט ) ומנכ"ל משרדו ( דינור ) ובסיומה הוחלט ע"י רענן דינור להיכנס למתווה של הדברות לקראת חתימת אמנה ( כדוגמת ענף הבניין ). בתום הפגישה חש יוסי כי יש אור בקצה המנהרה. אולמרט ציין בפניו כי הוא מסכים ש"סינים צריכים להכין אוכל סיני" ועל כן יש לדאוג למכסה מסוימת שתאויש על ידיהם. אך בין אמרתו של אולמרט באותה ועדה לצעדים שננקטו בהמשך, היה מרחק רב. לדעתו של יוסי, מקבלי ההחלטות והמוציאים לפועל הינם לרוב שורה של פקידים אשר לא צמחו מן השטח, והחלטותיהם אינן נובעות מהבנת המציאות, הם מעולם לא חשו איך מתנהל עסק חי. את הידע שלהם הם צברו באקדמיה, אך זה מנותק מהמציאות היומיומית. יוסי רואה בכך תופעה עולמית ומכנה אותה "דור הפלזמות". ישראל בהשוואה למדינות אחרות, נתפסת בעיניו הומאנית באופן התייחסותה לזרים. "במשך 18 שנים בהם ניהלתי את המסעדה, מעולם לא מצאתי שוטף כלים ישראלי למעט ערבים, ולכן העסקתי עובדים זרים גם כשלא היו קשורים להכנת האוכל". באשר לעשיית האוכל עצמו, מעיד יוסי, מלבד עובדים אסיאתיים אף עובד אחר לא היה עומד בקושי של הקפצת ווק בוער במעלות גבוהות מאוד של חום במשך שעות. דרושה לכך משמעת, הבנת המהות שביסודות מטבח זה וזיקה ברורה אליו. למעשה כל רזי המטבח הזה מעידים על אופיים התרבותי; דייקנות, זריזות, יצירתיות, משמעת וחריצות. אין זה פשוט למצוא עובדים בעלי מכלול תכונות זה. הבעיה אף מחמירה כשמסתבר שעובדים אלה אינם מוכנים להנחיל את הידע שלהם או לשתף אחרים ברזי המקצוע, כך גם כשהיה ברור כי יהיה צורך במציאת תחליף, לא ניתן היה להסתמך על עזרתם. מבחינת העובדים הזרים, מעבר לעובדה כי חשיפת הידע שלהם לאחרים עשויה להביא לפליטתם ממעגל העבודה, משמעותה הינה ויתור על רכיב בתרבותם אותו היו מעדיפים לשמור לעצמם ולבני עמם. "אין לי ספק כי גם אם הסינים היו מוכנים לשתף את עמיתיהם המקומיים ברזי המקצוע, בסופו של דבר, זה לא היה זה" אומר יוסי.

דברים דומים בהקשר זה שמעתי גם מזוהר, בעליה של מסעדת "גקו" התאילנדית מצפון הארץ. "במסעדות רבות בצפון, פועלים ערבים הינם חלק מהנוף, וגם אני העסקתי ערבים במהלך הקריירה שלי כמסעדן בבתי קפה ואף במסעדה איטלקית שהייתה ברשותי, אך כאן במסעדת גקו, התאילנדים מתפקדים בפרונט של המסעדה, הם הפנים של המסעדה וגם הלב שלה".
זוהר מספר כי גם הוא ציפה בשלבים מסוימים כי העובדים התאילנדים יתרמו מהידע שלהם ויעזרו בהכשרת עמיתיהם הערבים או היהודים, אך זה מעולם לא קרה. הם הבינו שלימוד המקצוע יוביל לכך שיימצא להם תחליף וכך לא יוכלו להמשיך לעבוד. הוא מוסיף כי מעבר לכך, ברור לו שהסועד הישראלי מצפה לראות את הווק מוקפץ על ידי העובד האסיאתי ושלשם יצירת האווירה המתאימה והאותנטית לא מספיקים רהיטים מהמזרח הרחוק. האותנטיות לטענתו היא שמסייעת למכור. "אפילו ישראל אהרוני, שף ומרצה הנחשב מהמומחים בארץ בתחום, לא יסתפק בהעסקת מקומיים, האוכל חייב להיעשות ביד שנועדה להכין אותו".
זוהר מעיד בגאווה כי העובדים התאילנדים הינם עובדים ממושמעים, אמינים ובעלי סבלנות פנומנאלית להתעסקות עם הקישוטים הקטנים שבאוכל ולדיוק ביצירת הרטבים. יש להם סדר מאוד מסוים בהכנת המטבח ליום עבודה, זה תהליך שלוקח לפחות שעתיים לעומת מטבח ישראלי או בית קפה שאורך בדיוק 20 דקות. בשונה מהעובד הערבי, לעובד התאילנדי משמעת עבודה גבוהה ואינו מצריך פיקוח מתמיד. זוהר מגנה בתוקף את העובדה כי שימוש בעובדים זרים דוחקת את רגליו של העובד המקומי ויוצרת אבטלה, הוא טוען כי ההיפך הוא הנכון. "על כל 3 תאילנדים שאני מעסיק כאן, וזו נחשבת מסעדה קטנה, אני מעסיק 10 עובדים מקומיים החל מתפקידי מלצרות ואירוח וכלה בשליחים ומנהלי משמרת".
זוהר מתאר את מעגל התעסוקה סביב המסעדה כ"שרשרת מזון" ענפה בה העובדים התאילנדים מהווים קצה אחד וקטן שלה. מעבר לעובדים המועסקים במסעדה עצמה, קיימים ספקים רבים הנהנים מעצם קיומה של המסעדה; ספקי ירקות, מזון יבש, בשר ודגים כמו גם הרשויות הנהנות ממיסים, חשמל, ארנונה גז ומים. לעניין הכשרת ישראלים למקצועות הבישול האסיאתי כתחליף לעובדים הזרים, מתייחס זוהר בפקפוק רב. "עובד ישראלי לא מעוניין לאמץ את עצמו בעבודה עם ווק באש גבוהה, העובד הישראלי רוצה להיות שף במלון או להשתתף ב"קרב סכינים" בטלוויזיה. גם אם בעתיד יוכשרו עובדים ישראליים, תהליך ההכשרה יהיה ארוך ויעלה המון כסף ובסופו של תהליך טבחים אלה יפתחו מסעדות לעצמם, כך שלי כבעל מסעדה זה לא באמת יעזור". כששאלתי את זוהר כיצד הוא נערך ליישום ההחלטה בתחילת 2009 (הריאיון נערך לפני שנדחה יישום ההחלטה ל-2010) הוא ענה כי הוא "חי על זמן שאול" ... "לולא ההחלטה הייתי יכול להרחיב את העסק שלי באופן משמעותי, לפתח מספר סניפים נוספים ולהעסיק מספר רב של עובדים תאילנדים ומקומיים, אך בימים אלה אני עסוק יותר בלמצוא קונה לעסק הקיים. גם הבנקים לא ששים לתת ליווי בנקאי בתחום שנמצא בסימן שאלה אחד גדול".
כשפנו אליו בבקשה להצטרף לארגון הגג הוא לא חשב פעמיים כי הבין שאין לו ולעמיתיו ייצוג הולם לאינטרסים והצרכים המשתנים עם כל החלטת ממשלה בנושא. הוא מתייחס לשיטת "מומחי החוץ" כבועה שסופה להתנפץ כי אף אחד בענף לא באמת יוכל לעמוד בתנאי השכר המצופים במסגרת זו. זוהר טוען כי מקורה של ה"היטפלות" למגזר כל כך קטן וחסר משמעות הכולל כמות זניחה של עובדים זרים, נעוץ בבעיות של דת וכשרות. המטבח האסיאתי מזוהה עם מאכלים לא כשרים ומנוהל על ידי טבחים גויים כך שלגורמים דתיים במשרד התמ"ת הנושא הזה בוער ויש להם אינטרס דתי למגר אותו.
זוהר מתקשה למצוא הסבר אחר מלבד זה והעובדה כי יש המבקשים לגדוע ענף תעסוקתי המספק עבודה ופרנסה לגורמים כל כך רבים, כולל מדינת ישראל הנהנית מתשלום מיסים, תמוהה בעיניו לחלוטין. "גובה השכר שהם מצפים שנשלם לעובדים הזרים בסופו של דבר יחנוק את העסק ויגרום לסגירתו כך שמלבד גורמים דתיים, אף אחד לא ירוויח מהעניין". זוהר מנה בפניי מספר רב של מסעדות בצפון הארץ (בקרית חיים, תל חנן, קריית מוצקין וכו') שהוקמו בהשקעה לא מבוטלת ולא נסמכו על כוח עבודה זר ובסופו של דבר נאלצו להיסגר. לשם הובאו לטענתו שפים ישראליים ויועצים קולינאריים אך הדבר לא עלה יפה. זוהר מסכם בכך שהוא לא רואה שום סיכוי לענף הזה, לא באמצעות עובדים ישראליים ולא באמצעות עובדים זרים עם משכורות של 15,000 ₪. "כשהייתה ברשותי מסעדה איטלקית העסקתי עובדים ישראליים ולא הייתה עם כך שום בעיה, כשמדברים על מסעדה תאילנדית, זה סיפור אחר לגמרי".

יוסי ממסעדת פקין לא מאמין באפשרות כי יבוא יום והוא יעסיק ישראלים כתחליף לטבחים הסינים, מבחינתו הוא ייאלץ לשלם את השכר שמצופה על ידי הממשלה, למעשה כבר היום הוא מעסיק שני עובדים במסגרת "מומחי חוץ". שאר העובדים הזרים שברשותו נכללים במכסה המותרת שהוקצתה לו אך כיון שדרושים לו עובדים נוספים הוא נאלץ לעמוד בנטל של "מומחי חוץ". כעסק גדול הוא יכול להרשות זאת לעצמו, אך אין לו ספק שעבור מרבית המסעדות, אופציה זו אינה מעשית.

ארנון וולוסקי אומר שהיערכות המסעדות חלה במישורים שונים. מסעדות שהתפריט שלהם היה עד כה על טהרת המטבח האסיאתי הופכות להיות מסעדות "מעורבות" הכוללות בתפריט שלהם מאכלים שטכניקת ההכנה שלהם קלה יותר גם אם המשמעות היא לרדת ברמה. חלק מהמסעדות אף הפכו להיות כשרות. מסעדות אחרות פשוט סגרו את שעריהן, והחזקות שבהם יכולות להרשות לעצמן מעבר לתעסוקת מומחים. וולוסקי טוען שאמצעי האכיפה נעשו יעילים יותר עם השנים כך שמרבית המסעדנים לא לוקחים בחשבון אפשרות לעקוף את החוק. לטענתו, העובד הזר בענף זה, מרוויח פי 10 ממה שהיה יכול להרוויח בארץ מולדתו גם כשאנשים רבים מרוויחים לכאורה על גבו. "מדובר בטרייד - אוף סביר לחלוטין. שיא השערורייה מצוי בתחום הסיעוד, אין בין מה שהם מרוויחים ובין מה שהטבח האסיאתי מרוויח ולו מאום". פעילותו של ארגון הגג נחלקה למספר מישורים עיקריים כפי שמתאר וולוסקי. ראשית נדרשנו לארגן את כל בעלי האינטרס בענף סביב ההסכמה שיש לפעול באופן מאורגן. בשנת 2005 שכר ארגון הגג של המסעדות האתניות את שירותי חברת מכלול ( בראשות ח"כ לשעבר גדליה גל ) לצורך הכנת עבודה כלכלית מקיפה על פעילות הענף. בשנת 2006 הוגשה העבודה לצוות שהוקם ביוזמת מנכ"ל התמ"ת לטיפול בנושא ( מנכלי"ת שרות התעסוקה , נציג האוצר , היוע"מ של משרד התמ"ת )במועד זה הודיע נציג האוצר כי אין לו עניין בקיום התהליך וההדברות וכי האוצר מציע לממשלה ( בתקציב 2007 ) להפסיק מיידית את העסקת הטבחים הזרים הקיימת בענף.
מרגע זה כל פניות הארגון להיפגש עם מנכ"ל התמ"ת בנושא לא נענו , פגישה שהייתה אמורה להתקיים ביום 6.9.06 בוטלה באופן מפתיע שעה לפני קיומה. במקביל לניסיונות ההדברות שלנו ומשאלה לא צלחו , הגישה רשת מסעדות שאינה חברה בארגון עתירה לבג"צ ומכך נאלצנו גם אנחנו לפעול כך. לאור התעלמות משרד התמ"ת מפניותינו החלטנו לפנות למשרד התיירות. במסגרת זו התקיימו מספר מפגשים עם המנכ"לים של המשרד והסמנכ"ל רפי בן חור. משהכיר המשרד בצורך של הענף בסיועה ותמיכה פעלו נציגיו לתיקון חלקי של העיוות בתקציב 2007 ( קיצוץ של 250 היתרים לעומת שנת 2006 ) .
עיקר הפעילות הינו במישור המשפטי והוא כלל מספר עתירות לבג"ץ שמהותן דרישה להתערבות בהחלטות הממשלה ודחיית ההחלטות בדבר הקיצוץ במכסות לפחות עד שיוכשרו טבחים ישראליים. בעניין הכשרת הישראלים פעל הארגון רבות בשיתוף עם גורמים בממשלה ובית הספר למלונאות "תדמור" אך עד כה העלו חרס בידם, מטעמים תקציביים ובעיקר נוכח אי היענותם של טבחים ישראליים להצטרפות ללימודים. במישור הציבורי הקפיד הארגון לטפטף לתודעה הציבורית, באמצעות כלי התקשורת, כי הוא עומד בסכנה קיומית.
אחד מהפרויקטים שיזם הארגון הינו "יום ללא אגרול", ביום זה (13.02.08) הוחלט באופן מאורגן כי לא תוגש מנת אגרול במסעדות בארץ כמחאה על החלטת הממשלה לצמצם את מכסת העובדים הזרים. היוזמה גררה תגובות נרחבות בעיתונות המקומית והעולמית ויצרה סקרנות רבה בקרב הסועדים. עיתונים כמו USA Today , Bangkok Post , Times of Malta ועיתונים נוספים סיקרו את היוזמה, כמו גם אתרי אינטרנט ופורומים כמו MySpace Forums , ו-Google Groups אשר הובילו לתגובות של קהל הגולשים העולמי, אשר הביע דעות מגוונות חלקן משועשעות מהיוזמה וחלקן הקוראות תיגר על ממשלת ישראל והשקפותיה בנוגע לעובדים הזרים בקרבה. באחת הכתבות ציין מר וולוסקי כי בניגוד לעולם הרחב, בו מתגבשות קהילות של מהגרים סינים ב"צ'יינה טאון" באופן חוקי, בישראל הגירה חוקית מתאפשרת ליהודים בלבד. באותה כתבה ציינה עו"ד שושנה שטראוס מטעם לשכת המסחר והתעשייה כי יוזמה זו אינה עושה עליה רושם ולדידה כל אחד יכול ללמוד להכין אוכל סיני. כתגובה אמר וולוסקי "אומנם הימצאותם של ישראלים ברחבי העולם אפשרה יבוא מגוון של סגנונות אוכל שונים לארץ כגון האיטלקי או הצרפתי, אך לא כך כשמדובר במטבח האסיאתי. כשם שיהודים מצפים שיכבדו את תרבותם כך הם מצופים להביע כבוד לתרבותיות אחרות".

הסיקור התקשורתי

לצד פעילותו של "ארגון הגג" במישור המשפטי ולצד פעילותם הלוביסטית של בכירי הארגון מול משרדי הממשלה השונים, התלווה סיקור תקשורתי מגוון שכלל ראיונות טלוויזיוניים, כתבות בעיתונים וכתבות באינטרנט המקומי ואף כתבות באתרי אינטרנט זרים. חלק מהסיקור התקשורתי ייתכן והינו פעולה יזומה של שתדלני הארגון וחלקו פרסומים עיתונאיים ועדכונים אקטואליים סביב המתרחש בנושא.
***
(מתוך "הם יורים גם בסושי" מאת עודד לביא כפי שפורסם ב- Rest.co.il , אתר מסעדות, 19/02/08)
"תעצמו עיניים ונסו לדמיין כיצד יראה עולם הכדורגל ללא שחקנים ברזילאיים, או עולם הטלנובלות ללא שחקנים לטינים קרועי מבע. הוא לא ממש ייראה, נכון? עכשיו בואו נחזור לעולם הקטן שלנו, לקלחת המקומית, ונדמיין את הקולינאריה בישראל ללא מסעדות אתניות-אסיאתיות. בשבילי, עולם ללא סושי, אגרול ונודלס הוא עולם מפחיד, אכזרי ממש. לרוב, את הפרנויה משקיטה הידיעה שאצות ממולאות דגים טריים ונאים הן לא רק הקיק שלי, אלא של עוד מאות אלפי ישראלים. לאחרונה, למרבה הצער, גם זה לא עוזר. כמו שאתם בטח כבר מבינים, מדובר בתרחיש שאינו רחוק מהמציאות, ולמעשה מתקרב אליה בצעדי ענק, עקב החלטת משרד התמ"ת, בצעד מעלה תמיהה, לגרש את כל הטבחים הזרים מהארץ ולהחליפם בטבחים ישראלים, צעד שיחזיר את הקולינאריה בארץ 30 שנה אחורה, אל הימים בהם צ'ופסטיקס היו בשביל מרבית הישראלים קללה פוטנציאלית ביפנית...
...בואו נסכים על אקסיומה: אם משהו לא קיים, לא ניתן לגזול אותו, נכון? עכשיו, בואו נתאים את טענת הממשלה העיקרית לאקסיומה הזו. לפני נחיתת הטבח הסיני הראשון בישראל בשנת 1975 לא היו טבחים ישראלים במסעדות אסיאתיות, מסיבה מאוד פשוטה - פשוט לא היו בארץ מסעדות אסיאתיות. בכלל. את המטבח האסיאתי הביאו לארץ האסיאתים בעצמם, וגיבשו סביבם צוותים ישראלים...
"אצלנו ברשת כל טבח אסיאתי מספק עבודה ל-10 עובדים ישראלים בממוצע, החל ממלצרים, דרך שוטפי כלים ועד עוזרי טבחים" מבהירה את התמונה קרן עיני, מנכ"לית רשת מסעדות ג'ירף הוותיקה. כיום מועסקים בארץ 900 עובדי מטבח אסיאתיים שמייצרים מקומות עבודה לישראלים (6,500 עובדים מקומיים, נכון להיום), ובל נשכח את אין ספור הספקים והיבואנים שעובדים עם המסעדות האסיאתיות. פרט לכל המורווחים לעיל, עומדת בצד מורווחת אחת חשובה - מדינת ישראל. הנישה האסיאתית מדשנת את קופת המדינה ב-150 מיליון שקל בשנה, שנגזרים ממחזור של כמיליארד שקל בשנה, ובעברית - בוחטה של כסף.
הישראלים, מצדם, לא בדיוק מתלהבים להתחיל להנדס עיגולי סושי בעצמם. חוסר ההיענות של הטבחים הישראלים לאיוש תפקידי מפתח במטבחים אסיאתים, בעיה שמוכרת גם בתחומים "נחשקים" כמו סיעוד ועבודות בניין, לא מוסיף אופטימיות לסיפור. עיני מספרת כי יזמה בעבר תוכנית הכשרה לטבחים ישראלים מאזורים מוכי אבטלה במטרה להכשירם לעבוד במטבחים אסיאתיים, אך ההיענות הייתה עלובה, הן מצד הקהל והן מצד לשכת התעסוקה, שמצידה התירה לה לתלות מודעה על לוח המודעות של לשכת התעסוקה בדימונה. הפרויקט הכושל הציע הכשרה מלאה, דירה והשתלבות מובטחת בשוק העבודה. "אני עצמי רכשתי את הכשרתי במטבח הסיני, לפני עשרים שנה, בלימודים אינטנסיביים בטייוואן" מספר השף ישראל אהרוני. "הלימודים ארכו כשנה וחצי, חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות בכל יום ומחירם היה יקר, ואפילו כך, עם כל הכשרתי וניסיוני, אינני יכול להפעיל מטבח אתני ללא עובדים מקצועיים, המתמחים כל אחד בתחומו. הכשרת טבחים אסיאתיים אינה עניין של קורס במכללת שקר כלשהו או אפילו שנת לימודים בתדמור, מדובר בהכשרה ארוכה שמועברת על ידי מורים מתאימים". אהרוני, קיסר האוכל האסיאתי המקומי, לקח קורס מזורז, אך טבח סיני מצוי לומד במשך שלוש שנים, ורק לאחר כמה שנים טובות של הקפצת אטריות אינטנסיבית על הווק עובר לתפקיד ראשי במטבח. כשם שקיימים הבדלים מהותיים בין המזרח למערב בתפיסת העולם, אמונות וערכים, לא מפתיע שגם בסגנון הבישול יהיו הבדלים עצומים בחומרים, עיבודם, בגישה אליהם ובתהליך ההכנה. מדובר במיומנויות ובניואנסים קטנים שעושים את ההבדל, תכונות שפשוט אין לרוב המכריע של הטבחים בארץ. נוסיף על כך את הנתון המצחיק, כי במיונים שנערכו לפתיחת קורס הכשרה בבישול אסיאתי, מתוך מאות נבחנים נמצאו 5 מועמדים מתאימים, שאולי, בעתיד, יוכלו להחליף את 900 הטבחים הזרים. במשך 33 שנים, אוישו המטבחים האתניים בישראל על ידי טבחים זרים, כפי שקורה בכל העולם. המשבר הראשון בנושא העובדים הזרים במסעדות התרחש בתחילת שנות האלפיים, והגיע לשיאו בשנת 2003 , עת החלו ההגבלים על היתרי העבודה. על מנת להגיע לפתרון המשבר נערכו מספר פגישות בין הנציגים הרשמיים של המסעדות האתניות עם שר התמ"ת דאז, אהוד אולמרט, ומנכ"ל המשרד, רענן דינור. במהלך הפגישות הסכים השר להתיר את ההגבלים ולהנפיק 1,300 אישורים ובכך לאפשר ייבוא של טבחים חדשים. אולם, כמו הרבה דברים במדינתנו הקטנה, בין האור הירוק לבין הביצוע בשטח קיים פער עצום, והאישורים נפל בין הכיסאות. המשבר הנוכחי חריף יותר וקובע שיא שלילי חדש, מאחר ועמדת משרד התמ"ת נוקשה וההידברות הופסקה. לעומת זאת, במשרדים אחרים כגון משרד התיירות וגורמים מקצועיים במשרד הפנים, תומכים במאבק המסעדות האתניות בישראל ומאמינים כי צריך להקפיא את החלטת הגירוש עד לקליטת טבחים ישראלים ראויים.
גורמים בענף המסעדנות האתנית מדברים על מלחמת חיים ומוות, מלחמה על הפרנסה שלהם, של עובדיהם ועל חייו של העסק. עיני ונמרוד מאירי, מנהל מסעדת מינה טומיי, מאמינים כי במידה ויתחיל הטרנספר (כמעט חצי מהעובדים בגל הראשון, וכל העובדים עד( 2009 , הראשונים שייפגעו יהיו המקומות הקטנים, בעיקר הסושיות והנודלס ברים, שפונים למרבית האוכלוסייה, הן במחיר ובזמינות, שם תורגש מיידית ירידה באיכות, עד לסגירת המקום. המקומות הגדולים והמבוססים, כך הם מעריכים, יצליחו לשרוד למשך זמן מה, אולם בסופו של דבר ייאלצו גם הם לסגור את הבסטה".

בדומה לכתבה זו, המבטאת את הלך הרוח האורבאני, בו קשה לדמיין את החיים ללא מסעדות אסיאתיות אותנטיות, פורסמו ברשת כתבות רבות ותגובות להן. הכתבות פורסמו הן באתרים העוסקים בענף המסעדנות בארץ והן באתרים החדשותיים. בחרתי להציג מקבץ של כותרות מכתבות אלה וקישורים לכתבות המלאות הממחישות את עצם הסיקור הנרחב להחלטות הממשלה בנושא ואת תגובותיהם של הנוגעים בדבר. כמו כן ממחיש מקבץ זה את השתלשלות המאבק מבחינה כרונולוגית החל בהחלטת הממשלה, בעקבותיה החליטו המתנגדים לעתור לבג"ץ וכלה בידיעה המשמחת מבחינתם, על דחיית הקץ בשנה נוספת. להלן המקבץ.

מי יעבוד על הווק?
ישראלי, יודע להקפיץ בווק? המסעדנים האתניים לא בטוחים בכך ועכשיו הם עותרים לבג"ץ בדרישה שלא לקצץ בהיתרי ההעסקה של הטבחים הזרים. (שרית סרדס-טרוטינו 04.07.07 )
ארגון הגג של המסעדות האתניות בישראל מתכוון לעתור בקרוב לבג"ץ, בדרישה שלא לבצע כל קיצוץ בהיתרי ההעסקה של טבחים זרים, עד שלא יוכח כי עובדים ישראלים מסוגלים להחליפם. הארגון אף פותח במאבק ציבורי שיתחיל בכנסת, יעבור דרך משרדי הממשלה השונים ויגיע אל המסעדות עצמן. המטרה: לשכנע כי תהיה זאת חלמאות לשלוח הביתה, לסין ולתאילנד, 900 טבחים זרים, ובכך לשלוח גם כ-7,500 עובדים ישראלים ללשכת התעסוקה - בשל התמוטטות המסעדות האתניות בארץ.
http://www.chefs.co.il/Index.asp?ArticleID=620&CategoryID=152&Page=1

אהרונוביץ' : עוד טבחים מאסיה יגבירו התיירות
במשרד התיירות טוענים שהתייר האסיאתי נוהג לבקר רק במקומות בהם יש מסעדות אתניות, ופונים לשר התמ"ת בבקשה שיקפיא ההחלטה לצמצם האשרות כדי להגביר את התיירות מאזורים אלה. (יסמין גיל 25.12.07(
שר התיירות, יצחק אהרונוביץ', מעוניין לפתח את התיירות הנכנסת מאזור מזרח אסיה ומאמין שהתרת יבוא של עובדים זרים בתחום המסעדות האתניות יעודד את התיירות הזו. אהרונוביץ' פנה לשר התמ"ת, אלי ישי, בבקשה לפעול יחדיו להקפאת החלטת הממשלה, על פיה יצומצם מספר האשרות לעובדים זרים בתחום המסעדות האתניות, עד הפסקתן לחלוטין בשנת 2009 . http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3486569,00.html

ועדת הכלכלה נגד קיצוץ עובדים זרים במסעדות אתניות
הממשלה מבקשת לצמצם השנה את מספר העובדים הזרים במסעדות אתניות מ-900 ל-500. המסעדנים מתנגדים וגם שר התיירות. יו"ר ארגון הגג של המסעדות האתניות: קיצוץ המכסות יחסל את הענף. (שאול אמסטרדמסקי 09.01.08 )
ועדת הכלכלה של הכנסת החליטה היו לפעול בשיתוף משרד התיירות כדי להשיג רוב בממשלה שימנע את צמצום העובדים הזרים במסעדות אתניות. זאת, בעקבות החלטת הממשלה להפחית את מכסת ההיתרים לעובדים זרים לענף זה. http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3492179,00.html

בג"ץ אישר: העסקת טבח זר במסעדה אתנית - רק בשכר כפול מהממוצע במשק
דחה עתירת בעלי מסעדות בעניין ההחלטה צפויה להביא לפיטורי מאות עובדים זרים.
(שמואל דקלו 22.05.08)
בעקבות פסק דין שניתן היום בבג"ץ עשויים להיות מפוטרים מאות עובדים זרים, העובדים במסעדות אתניות בארץ. בג"ץ דחה את העתירה שהגישו 16 מסעדות ובעליהן וארגון הגג של המסעדות האתניות בישראל, שיצאו נגד החלטת הממשלה להתנות העסקת טבחים מחו"ל בתשלום שכר של כ-15 אלף שקל ברוטו, שהוא כפול מהשכר הממוצע במשק. http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000344399&fid=829

טבחים אסייתיים במסעדות. הסוף.
(יובל ג'וב 23.05.08)
ארגון המסעדות האתניות עתר לבג"ץ נגד רוע הגזירה. אתמול דחו שופטי בג"ץ את העתירה. השופטים דחו את טיעוני המסעדנים על הסף וקבעו שהמסעדנים לא סיפקו הוכחות מספקות שיתמכו בטענתם שההחלטה פוגעת בחופש העיסוק שלהם. עוד קבעו השופטים, בניגוד לטענות העותרים, שהמדינה עמדה במבחן המידתיות והפגיעה במסעדנים היא לתכלית ראויה. http://www.notes.co.il/yuvalh/44248.asp

העובדים הזרים במסעדות האתניות לא יגורשו
הממשלה אישרה ביום ראשון השבוע את הצעתה של שרת התיירות, רוחמה אברהם-בלילא, לפיה לא יבוטלו אשרות העבודה בישראל לעובדים זרים במסעדות האתניות. (עירית רוזנבלום 15.10.08)
לדברי שרת התיירות, "זהו צעד משמעותי להסרת חסם לפיתוח התיירות מהמזרח". המסעדות האתניות מהוות עבור התייר האסיאתי רכיב חיוני במוצר התיירותי הישראלי. רק על ידי בחינה מעמיקה ויסודית של הסוגיות בהן תידון הועדה ניתן יהיה לנקוט צעדים לצמצום העובדים הזרים במסעדות האתניות", אמרה. עוד הדגישה השרה כי בימים אלו שוקדים במשרד התיירות על עריכת תוכנית הכשרות מיוחדת, כך שבתהליך הדרגתי יוכל כוח אדם ישראלי איכותי ברמה גבוהה להוות תחליף לעובדים הזרים.
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=ir20081015_39853

הממשלה אישרה: ניתן יהיה להעסיק טבחים זרים עד 2010
בכך קיבלה הממשלה את הצעת שרת התיירות ומשרד הפנים הגורסת כי אין להפסיק את העסקתם של 900 הטבחים הזרים המועסקים כיום בארץ, כל זמן שלא הושלם תהליך הכשרת טבחים ישראלים במקומם. (גלי וולוצקי 12.10.08)
"אנחנו מברכים על כך שהנושא סוף סוף נבחן בעין מקצועית. נכון שבעין פופוליסטית לזרוק עובדים זרים זה נשמע טוב, אבל כשאדם כמו שאול צמח, מנכ"ל משרד התיירות, שהיה בעבר איש אגף התקציבים באוצר, בחן את העניין בצורה מקצועית, הוא הבין שביישום ההחלטה אנחנו זורקים את התינוק עם המים. לשמחתנו, שרת התיירות רוחמה אברהם בלילא קידמה את הנושא עד להחלטה המשמחת שהתקבלה היום", אמר היום ארנון וולוסקי, יו"ר ארגון הגג של המסעדות האתניות בישראל.
http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3131622,00.html

בהקשר של הכתבה האחרונה, מעניין לבחון כמה מהטוקבקים (תגובות) שפורסמו על ידי הקוראים. ניכר כי חלקן פורסמו על ידי אנשים מהשורה וחלקן על ידי בעלי מסעדות או בעלי אינטרס בעניין. בין שלל התגובות שפורסמו הסתמנה בעיקר שביעות רצון מעצם דחייתה של ההחלטה והם כללו ביטויים: התומכים בצורך במטבח אותנטי, פקפוק ביכולת להכשיר עובדים מקומיים למטבח האסיאתי, הבעות תמיכה בשרת התיירות על תרומתה לעניין וביקורת כלפי הממשל המנותק מעמו. רק באחת מהתגובות הובעה מורת רוח וטענה כנגד ניצולם של העובדים האסיאתיים בארץ, כבעולם.
...."טבחים עם דיפלומה בכל העולם עובדים מלוכסנים מגישים אוכל אסייתי דרך אגב אפילו בכווית רק פה רוצים לשנות את העולם מממשששש חכמים"
"תודה לרוחמה אברהם - הצלת 6,500 ישראלים מאבטלה ! כן , אני מפעיל מזה כעשור מסעדה סינית ויודע את האמת : בזכות 3 טבחים זרים שיש לנו אנחנו מעסיקים עוד 20 עובדים ישראלים מלצריות , עובדי דלפק , שליחים , מנהלים , עוזרי טבחים וניקיון ."
"למה לא מגיע לנו אוכל אסיאתי ואיפה בעולם אסיאתים לא עושים את זה. בנוסף, זה ענף שמעסיק עשרות ישראלים ומעמיד אותנו בשורה אחת עם העולם. נסו לארח משלחת כלכלית מטייוואן במסעדה סינית עם טבחים גרוזינים, פולנים ותימנים... "
" הכנת אוכל אסיאתי היא עניין גנטי? מי שקורא את התגובות מעליי יכול לחשוב שאותם מסכנים אסיאתים נולדו עם המטען הגנטי הנכון להכין אגרול. לא כך הדבר. המעסיקים מתים עליהם כי הם מהגרים ואפשר לנצל אותם במגוון דרכים: שעות עבודה, עומס העבודה, תנאי עבודה, פחד מלעזוב. זה נכון, אסיאתים מנוצלים בכל העולם...כנראה שאין סיבה שגם פה לא"
"הכשרת טבחים ישראלים - בדיחה! מי יכשיר טבחים ישראלים? כמה בתי ספר רציניים לבישול קיימים בישראל? תדמור מקרטע כבר מספר שנים, הרשתות הגדולות של בתי המלון כמעט ואינן "מייצרות" דור חדש של טבחים ובתי הספר לבישול הפרטיים מכשירים בשלנים למיניהם! אין כמעט תקציב למשרד התמ"ת להכשרת טבחים ואם לא יועבר מייד תקציב רציני לכך, אז גם בשנת 2010 לא יהיו טבחים ישראלים. להכשיר טבח מקצועי לוקח לפחות 3 שנים כדי שיתחיל להבין את תורת המקצוע!!! "
"קומו מהכיסאות ורדו לעם אני מזמין את שרי ממשלת ישראל לסדנה להכנת דים סאם ,קומו מהכיסאות רדו לעם ,בקרו בעסקים, למדו את הקשיים ורק אחר כך תשבו בועדות לחרוץ גורלות. רוחמה אברהם התחילה בצעד הראשון ואני מברך על כך" ....

דיון

הדיון הכולל בדבר תופעת ההגירה מעלה שאלות לגיטימיות רבות הקשורות בהשלכותיה הצפויות והמוכרות כגון שיעורי אבטלה בקרב העובדים המקומיים, שאלת הנטל הכלכלי על המדינה ועצם היווצרותה של קהילה ההולכת ומתרחבת, קהילה של עובדים זרים, משפחותיהם, וכל השירותים האלמנטאריים להם הם נדרשים כבני אנוש. מאוד קשה מחד להתעלם מכל הטיעונים הבהירים ששוטחים נציגי המדיניות המצדדים בצמצום התופעה, אך מאידך קשה לא פחות לדמיין את חיינו בלעדיה, במיוחד בהקשר הספציפי הנידון, ענף המסעדות האתניות.
עובדים זרים יובאו לישראל באופן הדומה למדינות רבות בעולם, שנדרשו מטעמים כלכליים או היסטוריים למלא חלל או מחסור בידיים עובדות. בישראל כמו בכל העולם, התופעה נתפסה כברוכה משנדרשו לה, אך בהמשך נתפסה כקללה משהתבררו השלכותיה. וכך באופן שאינו שונה ממדינות אחרות בעולם, גם מדינת ישראל פועלת לצמצום תופעה אשר היא בעצמה יצרה במרץ רב בשעתה.
בדומה לדעות המיוצגות על ידי מספר המסעדנים שפגשתי, גם בעיניי תמוהה ההחלטה הנמרצת על קיצוץ בעובדים זרים במגזר שנחשב זניח במימדיו. בהשוואה לענפים אחרים כגון ענף הבנייה, הסיעוד או החקלאות, בהם מועסקים עשרות אלפי עובדים, ענף המסעדנות מעסיק כ-1000 עובדים בלבד. אם לוקחים בחשבון שצמצום התופעה אמור לחול במידה מסוימת על כל הענפים, הרי שיש מעט צדק בדבר. עם זאת, עדיין הפתיעה אותי כמות האנרגיה וההתעסקות המושקעת בדיון במגזר קטן כל כך . מדוע אם כן, חשוב למדינת ישראל לפעול במרץ לצמצום מגזר שולי זה, בטרם הניחה ידה על מגזרים ענפים יותר. ייתכן שהתשובה טמונה, וגם אם באופן עקיף, דווקא בגודל. באופן פשטני ניתן לטעון שהיקף הענף אולי מעיד על נחיצותו ועל כן קל יותר "להיטפל" אליו, שהרי אם לא יהיו ידיים עובדות במגזר החקלאי, איזה ירקות יוגשו במטבח האסיאתי? ובכלל, ייתכן שאכילה במסעדה נתפסת כמותרות ועל כן יש לתחזק את הענפים הקשורים בצרכים אלמנטאריים יותר. אך למעשה את ראשית ימיה של התופעה בארץ ניתן לייחס לענפי התעסוקה הגדולים כגון הבנייה והחקלאות. בענפים אלה נוצר המחסור העיקרי בידיים עובדות בשעה שנוצר הסגר על תושבי השטחים. ענפים אלה עקב גודלם ובראשיותם מאורגנים היטב בדמותם של קבוצות לחץ. קבוצות המקדמות את האינטרסים שלהן באמצעות יצירת רשתות לא רשמיות עם נציגים רשמיים בשלטון, בדרג הפוליטי ובדרג הביורוקרטי. זהו דפוס פוליטי, המכונה קליינטליסטי, והוא המאפשר את התנקזותם של הרווחים המופקים מהגירה, בידי קבוצה מצומצמת של מעסיקים השולטים בענפים עתירי עבודת כפיים. התארגנות זו סייעה בידם של מעסיקים אלה לשלוט בשסתומי הפתיחה והסגירה של ההגירה בהתאם לצרכים הפרטיקולאריים שלהם. התארגנות כגון זו לא נרשמה ברזומה של המסעדנים, כך שעל אף שהחלו לפעול באופן מאורגן משלב מסוים, יהיה זה מוגזם לייחס לדפוסי פעולתם אופי קליינטליסטי - לשם כך יידרשו פעולות רדיקליות יותר ממספר עתירות לבג"ץ, וכוח מהותי באמצעותו ניתן יהיה לאיים על הציבור או הממשל. "יום ללא אגרול", לצורך השוואה, אינו גורם מאיים דיו. ובכל זאת, יש לזקוף לזכות התארגנותם מידה של הצלחה בעצם דחיית החלטת הממשלה. התערבותה של שרת התיירות רוחמה אברהם בודאי תרמה לכך רבות, אך ייתכן שללא התארגנות והפעלת לחץ מול משרדה, גם דחייה זו לא הייתה מתרחשת. פוליטיקת הלקוחות המאפיינת את העסקנים הגדולים, מחלחלת בזעיר אנפין גם לענפים הקטנים ומחזקת את הטענה כי הגירת עבודה מונעת בעיקר מן השילוב שבין אינטרסים מאורגנים של בעלי עניין לבין גורמים פוליטיים המפיקים תועלת מן הקשר איתם.
אך שאלת השאלות מבחינתי אינה נעוצה רק בעניין הכמותי אלא גם בעניין התרבותי. וכאן נשאלות שאלות רבות; האם במדינה מערבית מפותחת כישראל, ניתן להתייחס אל עובדים זרים באשר הם, כעובדים זרים? או שמא קיימות מובחנויות האמורות להבדיל בין סוגיהם השונים או ארצות מוצאם? האם עובד זר המגיע לארץ זרה כדי לפרנס את משפחתו המרוחקת אלפי מילין, לעולם ייכלל בקטגוריה של עובד זר? ללא קשר לעיסוקו? או שמא עיסוקו המובחן והייחודי יכול לשמש לו מעין כרטיס כניסה? האם קיים הבדל בין עובד זר שיובא לכאן מתוך מחסור בידיים עובדות בענף כזה או אחר, לבין עובד זר שללא הימצאותו לא יכול להתקיים הענף שלשמו בא?
בהתייחס לשאלות שהעליתי, טענתי היא, שלא ניתן יהיה להתייחס באופן מובחן לעובדים זרים על רקע ארץ מוצאם, אך בהחלט ניתן וצריך לייחס משמעות לסיבת הימצאותו של העובד הזר בקרבנו. עובדים זרים שיובאו מטעמים של מחסור בידיים עובדות בתקופות מסוימות, ראוי שתימצא להם חלופה, חלקית לפחות, בדמותם של עובדים מקומיים וזאת חרף העובדה שהעובד הישראלי ממאן לעסוק במקצועות מסוימים. אך עובדים זרים שיובאו לארץ במידה מסוימת כדי "לשעשע" אותנו (במובנים של תרבות פנאי) וכל זמן שאינם מהווים שיעור העולה על הנחוץ בענף, ראוי שיישמרו את קיומם כאן, בעיקר לאור העובדה כי לא ניתן לספק להם תחליף אמיתי בדמותם של עובדים מקומיים, אשר ממילא אינם מעוניינים להחליף את מקומם וכנראה שגם אינם מסוגלים.
ומנגד, אי אפשר שלא לשאול - האם התעצמותו של הענף הקולינארי בישראל בעשור האחרון, ובייחוד ענף המסעדות האסיאתיות, התאפשר דווקא בגלל התרחבות תופעת הזרים בכללותה? שהרי מספר קטן של מסעדות סיניות היה קיים עוד לפני 25 שנים, אך הסינים לא באו בהמוניהם. האם מכיוון שכמותית גדל מספרם, ושאודות לכך ישראל נחשבת למעצמה קולינארית, קשה לנו לדמיין את החיים בלעדיהם? האם מטעמים אלה גירושם של עובדים אלה עשוי להיתפס כפשע תרבותי?
התשובות לשאלות אלה אינן חד משמעיות וצבען אינו שחור או לבן, ועל כן מורכבותן. מדינת ישראל שואפת מחד להיות מדינה יהודית ולהגן על זכות ההתיישבות בה בעיקר מפני ערבים, בדיוק אותם ערבים ש"יצרו" את המחסור בידיים עובדות, משהוטל עליהם שלא להיכנס לשטחי ישראל. מצד שני, קיימת מדינת ישראל המערבית, השואפת לארח תיירים מכל העולם ולהצטייר במובנים מסוימים כמדינה הפתוחה לכל העולם. מדינת ישראל שבמובנים רבים של קידמה צועדת בראש, כולל פיתוח תחום תרבותי כגון הקולינארי, נאלצת לירות לעצמה ברגל כשמדובר בפרי תרבות של עם אחר. ועל כן, יש צורך לברר מה ניתן להרוויח או להפסיד בשעה שבוחרים לגרש או להתיר. אלמלא העובדה שבכל חלקי העולם המערבי ניכרת תרומתה של התרבות האסיאתית כתרבות מובחנת, ניתן היה לטעון שגם בישראל אפשר להסתדר בלי. אך מכיוון שבכל העולם "צ'יינה טאון" מאוכלסת סינים ומסעדות סושי מופעלות על ידי יפנים, לא סביר שבמדינת ישראל יהיו פני הדברים אחרת. כפי שטוענים מדינאים רבים, סין הינה מעצמה שבקרוב אף מדינה לא תוכל להתעלם מקיומה בכל שטחי החיים, והאולימפיאדה האחרונה שהתארחה בבייג'ין, הייתה יריית פתיחה מכובדת המצדיקה אמירה זו. האם ישראל השואפת להיפתח לעולם במובן התיירותי, לאחר שנים רבות של שפל שספגה בתחום זה עקב מצבה הביטחוני, תאפשר לעצמה להיסגר בפני כך? התנהלותה בעניין המכסות לעובדים האסיאתיים במסעדות, באופן תמוה מעידה שהתשובה לכך היא כן. בשם המצדדים בצמצום מכסות העובדים האסיאתיים למסעדות, אציין כי ניתן לטעון שאם חשיבותו של המטבח האסיאתי בנוף התרבותי שלנו כמעט אינה מוטלת בספק, ואם הרווחים המופקים ממנו קשורים בעיקר בצרכי הפנאי שלנו וברצוננו להיפתח לעולם כמרכז תיירותי גרידא, האם לא ראוי שנשלם על כך בהתאם? אך גם אם התשובה לכך היא כן, האם תשלום זה צריך להיעשות על גבם של המסעדנים בלבד, או שמא למדינה צריך להיות חלק משמעותי יותר בסבסוד עלויות הענף עליו היא יושבת בעצמה.

באשר לשאלת האבטלה אציין כי, מהניסיון האישי שצברתי בתקופה לא מבוטלת בה עסקתי בענף המסעדנות ומדברים אשר למדתי במהלך כתיבת העבודה, ניכר שנוכחותם של העובדים האסיאתיים במסעדות בארץ, הינו גורם מחולל תעסוקה ולא גורם היוצר אבטלה. בשלל המסעדות שהכרתי בהקשרים השונים, העובדים הזרים עסקו בהכנת האוכל הייחודי ועל כן היוו ללא ספק את ליבתו של העסק. כל שאר התפקידים מסביב אוישו בידי עובדים מקומיים, וכך גורמים רבים, במישרין או בעקיפין, נהנו ממקור פרנסה, עובדים ונותני שירותים ואספקה כאחד. על כן ראוי יהיה בעיני, להשמיט את הטיעון בדבר דחיקתו של העובד הישראלי כשמדובר בענף ספציפי זה.

אם לימים יתברר, בעתיד הקרוב או הרחוק, כי קיומו של המטבח האסיאתי בנוף הקולינארי הישראלי הינה ציפור חולפת, ולחיכו של הסועד הישראלי תנעם אופנה אחרת, תיבחן מחדש נחיצותם ומובחנות תרבותם של בני עמים אלה. אך השאלות שנשאלו יועתקו ויישארו רלוונטיות כל זמן שהכפר הגלובאלי יאפשר את המשך נדידתם של אנשים במרחביו.

ביבליוגרפיה

נתנזון, רובי ולאה אחדות, 1999 . "עובדים ממדינות זרות בישראל", הקיבוץ המאוחד.
קמפ, אדריאנה ורבקה רייכמן, 2003 . "עובדים זרים בישראל", מידע על אי שוויון 13, מכון אדוה, תל אביב.
קמפ, אדריאנה ורבקה רייכמן, 2008. "עובדים וזרים: הכלכלה הפוליטית של הגירת עבודה בישראל". מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
שנל, יצחק, 1999. "עובדים זרים בדרום ת"א - יפו", מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים.
בג"ץ 8146/07
בג"ץ 8035/07

Castles, Stephen, and Mark Miller, 1993. The Age of Migration: International Population Movements in the Modern World. New York: Guilford Press.
Freeman, Gary P., 1995. "Modes of Immigration Politics in Liberal Democratic States", International Migration Review 29(4): 881-913.
Massey, Douglas S., Joaquin Arango, Graeme Hugo, Ali Kouaouci, Adela Pellegrino, and J. Edward Taylor, 1998. Worlds in Motion: Understanding International Migration at the End of the Millennium. Oxford: Clarendon Press.
Massey, Douglas S., Joaquin Arango, Graeme Hugo, Ali Kouaouci, Adela Pellegrino, and J. Edward Taylor, 1993. "Theories of International Migration: An Integration and Appraisal," Population and Development Review 19: 431-466.
Meyers, Eytan, 2000. "Theories of International Immigration Policy - A Comparative Analysis", International Migration Review 34 (4).
Piore, Michael, 1979. Birds of Passage: Migrant Labor in Industrial Societies, Cambridge: Cambridge University Press.